מחבר: דיוויד האליוול

שם מחזה: מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים

חברים, אחים לנשק, אנשי כל העם. לפני שנתיים ימים התעוררתי משינה טרופה של אדישות. במשך שבעה-עשר חודשים, ניסיתי בכל כוחותיי, יום וליל ללא הפוגה, להיפטר מרוח הרפאים שרדפה אותי כצל. אך לשווא, במיטה, ברחוב, בעבודה ובשעות פנאי, תמיד שבה וריחפה לנגד עיני רוח הרפאים של תרבות גוועת, משופעת בערכים חומריים אך דלה עד אימה בכל תחומי הרוח. תחילה הייתי נרעש. לא הצלחתי להבין מה פשר התופעה. איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי. איך קרה הדבר? לאן נעלמו כל המנהיגים, היועצים והמשוררים שבמרוצת כל ההיסטוריה האנושית עמדו בפרץ בפני קטסטרופה שכזאת? ייגעתי ולא מצאתי. יצורים מיתולוגיים אלה אינם בנמצא בימינו. הם נכחדו מעל פני האדמה. אנו עצמנו חייבים להיהפך לענקים של דורנו. לחוצים ודחוקים מכל צד, נאבקים על טיפת אוויר בתוך ערב רב של כנופיות סריסים, הגעתי לידי מסקנה, שאנו, הנדכאים, חייבים לקחת את העניינים בידיים. עלינו לקבץ את כל כוחות הלוחמה העומדים לרשתנו ולגלות יוזמה. אני נלחם למען יום חדש ובהיר, בו יוכלו אנשים צעירים לזקוף את קומתם בגאון. אני קורא לכל הנאספים עמנו כאן, להצטרף לשורות "מפלגת הזקפה הדינאמית". אני אומר, הבה נמחה, אחת ולתמיד, את הקצף העכור מעל פני האדמה. הבו לי את ההווה ואתן לכם עתיד. נאום הגבר סקרודייק. אני מבטיח! אני מתחייב! אני מבטיח! אני אקיים! אני מציע לכם דבר אחד ויחיד: אני מציע לכם כבוד עצמי!