מחבר: בראיין פריל

:

בבוקר שהסירו לי את התחבושות האחות הכינה אותי חצי שעה לקראת אדון רייס. היא אמרה לי שזה לא ממש התפקיד שלה; אבל זה היום הגדול שלי ואני צריכה להיות הכי יפה והיא שמחה לעזור לי.אז היא רחצה לי פנים וידיים. היא לחצה שאצחצח שוב שיניים. שאלה אם אני שמה ליפסטיק – אולי רק היום? היא עשתה מה שיכלה עם השיער שלי, שאלוהים יעזור לה. היא בדקה לי את הציפורניים והציעה לי לשים קצת לק שקוף, שייראו יותר טוב. היא סידרה לי קשר פרפר בשרוך של החלוק. היא ריססה טיפונת מהבושם האישי המיוחד שלה על פרק כף-היד – בת-דודה שלה מפריז שלחה לה אותו. ואז היא לקחה צעד אחורה ובדקה אותי ואמרה,"נו, עכשיו יותר טוב. את תגלי שמעכשיו – אם הכול ילך כמו שצריך – את תגלי שאת תפתחי רגישות מאוד גדולה למראה החיצוני שלך. זה קורה לכולם משום-מה. אל תהיי עצבנית. את נראית מקסימה. הוא יגיע כל רגע."שאלתי אותה איפה השירותים."בסוף המסדרון. הדלת האחרונה מימין. אני אקח אותך."אמרתי, "לא, אני אמצא לבד."לא הייתי צריכה לשירותים. רציתי רק ללכת, אולי בפעם האחרונה; בעולם שלי; בעצמי.אני לא יודעת מה ציפיתי שיקרה כשיורידו את התחבושות. אני חושבת שאולי לא הרשיתי לעצמי לצפות לשום דבר. ידעתי שעמוק בלב פרנק האמין שאיכשהו, בדרך נס, אני אזכה לראיה מושלמת, כמו של אנשים רואים, אפילו שאדון רייס אמר לנו שוב ושוב שהעניים שלי לא מסוגלות להגיע לרמה כזאת. וידעתי למה אדון רייס מקווה: שתהיה לי ראייה חלקית. "זאת תהיה הצלחה מלאה בשבילי", ככה הוא אמר. אבל אני בטוחה שהוא התכוון שזה יהיה נפלא בשביל כולנו.באופן אישי, אם הייתה לי איזו שהיא תקווה, היא כנראה הייתה שפרנק ואדון רייס לא יתאכזבו בגלל שזה תפס כזאת חשיבות בשבילם.לא, גם זה לא מדויק. כן, אני רציתי לראות. נו ברור שרציתי לראות. אבל זאת לא הייתה ציפייה, אפילו לא תקווה מטורפת. אם היה איזה צל של תשוקה, אם חלפה לי פנטזיה בראש, היא הייתה – שאולי באיזו שהיא דרך אני אקבל במתנה סיור קצר בארץ הרואים; לא לחיות שם – רק ביקור. ובמשך הביקור הזה לטרוף אותה שוב ושוב בעניים רעבות, חמדניות. להתפטם בכל המראות הנוצצים האלה והחזיונות המופלאים, עד שאלמד כל פרט ופרט מקרוב, על בוריו – כל אוקיינוס, כל עלה, כל שדה, כל כוכב, כל פרח קטנטן. ואז, כן, אז לחזור הביתה לעולם שלי עם כל הפלאים הנדירים האלה שהבנתי, ואשמור איתי לנצח.לא, זה לא היה אפילו צל של תשוקה. סתם פנטזיה מטופשת. והיא חלפה לי שוב בראש כשהאחות המסכנה הזאת התאמצה לייפות אותי לכבוד אדון רייס. חשבתי שזה כמו לחזור לבית-הספר – מלבישים אותי לקראת הטיול השנתי.כשאדון רייס הגיע, עוד לפני שהוא נגע בי, ידעתי לפי הנשימה המהירה והשטחית שלו, שהוא היה הרבה יותר עצבני ממני. ואז, כשהוא הסיר ממני את התחבושות, הידיים שלו גיששו ורעדו.הוא אמר, "גמרנו. כל התחבושות ירדו. איך את מרגישה?"אמרתי, "בסדר." למרות שלא הרגשתי כלום. כל התחבושות ירדו?"עכשיו, מולי, בזמנך החופשי. תגידי לי מה את רואה."שום דבר. כלום. ואז מתוך החושך כתם; ענן; צורה ערפילית; סחרחורת של אור, צבע, תנועה. לא הייתה לזה שום משמעות."נו?", הוא אמר. "משהו? יש משהו?"חשבתי: בלי פאניקה; הקול מגיע מפרצוף; הכתם הזה הוא הפרצוף שלו; תביטי בו."נו? יש משהו?"משהו זז; גדול; לבן; האחות? קוים, קוים שחורים, קוים מאונכים. המיטה? הדלת?"מולי, יש משהו?" אור בהיר מכאיב. אולי זה החלון?"אני שם את היד שלי מול העיניים שלך, מולי. את רואה אותה?"כתם אדמדם מול הפנים שלי; רוטט; מסתובב; מתמוסס. להירגע. להתרכז."מולי, את יכולה לראות את היד שלי?""אני חושבת שכן… אני לא בטוחה…""עכשיו אני מזיז אותה לאט-לאט.""כן… כן…""את רואה את היד שלי זזה?""כן…""לאיזה כיוון היא זזה?""כן… אני רואה אותה… למעלה ולמטה… למעלה ולמטה… כן! אני רואה אותה! כן! זזה למעלה ולמטה! כן-כן-כן!"."מצוין" הוא אמר. "זה פשוט מצוין! את גברת חכמה מאוד!" והיה כזה עונג בקול שלו. והראש שלי פתאום התחיל להסתובב. וחשבתי לרגע – לרגע חשבתי שאני הולכת להתעלף.