מחבר: טנסי וויליאמס

שם מחזה: חשמלית ושמה תשוקה

בלאנש: הוא היה ילד, בסך הכול ילד, כשאני הייתי נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת 16, התגלתה לי- האהבה. גיליתי אותה בבת-אחת, ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל וכול העולם הואר בשבילי. אבל לא הייתי בת מזל. הלכתי שולל. היה משהו שונה בבחור הזה. איזה שהוא רטט, איזה שהיא רכות ועדינות שלא התאימו לגבר, למרות שלא היה בו שום דבר נשי למראה, בכל זאת, היה בו איזה… הוא בא אליי כדי שהושיט לו עזרה. לא ידעתי את שה. לא גיליתי מאומה עד אחרי החתונה שלנו. אחרי שברחנו וחזרנו. ידעתי רק שאכזבתי אותו באיזה שהיא דרך מסתורית כי לא הצלחתי להושיט לו את העזרה שהיה זקוק לה ושלא היה יכול לדבר עליה! הוא עמד לטבוע ונאחז בי בשארית כוחותיו. אבל אני לא חילצתי אותו, אלא החלקתי פנימה יחד איתו. לא ידעתי את זה! ידעתי רק שאני אוהבת אותו בלי גבול אבל שאין בי כוח לעזור לו או לעצמי. ואז גילית. בדרך הגרועה ביותר. כשנכנסתי פתאום לתוך החדר שהיה אמור להיות ריק- אבל לא היה ריק. היו בו שני גברים. אחרי זה העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלשתינו נסענו לקזינו שנמצא על שפת האגם, שתויים מאוד וצוחקים כל הדרך. רקדנו את "הוארסובינה". פתאום באמצע הריקוד עזב אותי הנער שנישאתי לו וברח החוצה מתוך הקזינו. כעבור דקות אחדות- ירייה! רצתי החוצה- כולם רצו ונאספו מסביב לדבר הנורא שבקצה האגם! ואז תפס אותי מישהו בזרוע "אל תתקרבי לשם! בואי תחזרי! לא כדי שתראי את זה!" . לראות? מה לראות! ואז שמעתי קולות:"אלן אלן גריי. הוא תקע את האקדח לתוך הפה וירה. החלק האחורי של הראש התרסק." זה קרה מפני ש- אמרתי לו פתאום- על רחבת הריקודים- כשלא יכולתי להתאפק " אני יודעת! אני יודעת! אתה מעורר בי בחילה!" ואז, הזרקור שהאיר את היקום, כבה שוב ואף לרגע אחד לא היה עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבמטבח… לפעמים יש אלוהים. פתאום הוא ישנו.