מחבר: וויליאם שייקספיר

שם מחזה: חלום ליל קיץ

יפה אני כמוה,כך אומרים כולם. מלבד דמטריוס.הוא חושב אחרת.רק הוא חרש למה שכל העיר אומרת! על כן ישגה,אל הרמיה נכסף,ובשגותי-ארוצה אחריו.גם הנקלה,לא תואר ולא הוד-בזכות האהבה לובש הדרת כבוד.עיניה עצומות,ורק ליבה הוא ער,לכן הקופידון יורה חיציו עיוור! חסר דעה וטעם,בלי בינות נסחף,כנפיים,בלי עיניים-פחז מטורף! על כן יאמרו,האהבה היא כמו ילד.כי על פי רוב היא בבחירה נכשלת.כמו זאטוט צוחק-חוזר בו מדבריו.הילד קופידון נשבע תמיד לשווא! כי בטרם נגלתה היא לעיניו,דמטריוס המטיר עליי שבועות כמו ברד.שהוא שלי-ורק שלי בלבד! אך הרמיה קרבה-ומחומה נמס כליל,נבלע באדמה! אלך,ואגלה לו דבר מנוסתה.והוא למחרת ירדוף אותה ביער,ואם על כך יודה הוא לי-הנה שכרי המר מעמלי. אבל בזאת אוסיף מכאוב על מכאובי,כי אחזה בו בלכתי ובשובי.