מחבר: יונסקו

:

באתי לביקור אצלכם. אני מפריעה לכם, נכון ? מכבידה עליכם ? אני באה לבקר אתכם ,ככה אתם מקבלים אותי ? ככה ? המשפחה אף פעם לא העריכה אותי. אין נביא במשפחתו. זרים כן מכבדים אותי. מנשקים לי את הידיים. אומרים לי "גברתי, הישארי, בבקשה ממך" או "תואילי להישאר לארוחת הערב ?" אני עונה "לא, לא…" להם אני לא מפריעה, רק לכם אני מפריעה. אתם שונאים אותי מפני שאני מפורסמת. לכן אני מסתלקת מפה. אני לא רעבה, תודה. אף פעם לא שותה קפה. אף פעם לא שותה יין. אף פעם, אף פעם. תמיד הסתפקתי במועט. לא כדי לקבץ נדבות אני מסתובבת לבושה כך, כמו איזו עלובת נפש. אין לי כסף יותר. נתתי הכל. לכולם. אנשים אחרים עוזרים לי, הם אסירי תודה. לא המשפחה. אח, המשפחה ! אני לא מבקשת כלום מן המשפחה… אם אני יוצאת לטייל בערבים, זה מפני שאני זקוקה לאוויר צח. אם אני פושטת יד בכניסות של חנויות הכל-בו הגדולות, אם אני עומדת שעות ומעמידה פנים שאני מחכה בתור לאוטובוס, לא ולא, זה לא כדי לקבץ נדבות, לא מעוניינת שיתנו לי צדקה. כל זה שאוכל להתבונן בבריות. אני כותבת ספרים. בהחלט כן, ספרים על החיים, על חוצות העיר, על החברה, על מוסר ימינו, על בתי ספר. אני כותבת ביוגרפיות מהימנות על אנשים מפורסמים, ראשי מדינות, כי הרי אני מכירה אותם. לי הם הסבירו הכל. רק אני יודעת את הסודות. אני מכינה סקירות מדעיות. רק אתמול הגשתי עבודה ל"מכון". "מאדאם, את עצומה", כך אמרו לי. אתם לא באתם, כמובן, לא אתה ולא אשתך. כל הפרופסורים היו שם – מן הסורבון, מן הקולז' דה פראנס, מן האקדמיה למדעים, כולם כאיש אחד. יום יבוא, ותבינו שניכם מי אני. אז תצטערו. אתם לא רוצים להאמין לי. לא אבוא אליכם יותר אף פעם. חבל לי. לא בגללכם. בגלל הקטנה שם, בעריסה. מכל המשפחה היא היחידה שאני אוהבת. בגללה אני באה. למרות העלבונות שלכם.