מחבר: אריאל דורפמן

שם מחזה: העלמה והמוות

פאולינה: תראה, חרארדו, מה דעתך על פשרה. הסכם, משא ומתן. כל דבר במדינה הזאת עושים בהסכמה רחבה, קונצנזוס, נכון או לא. כל חילופי השלטון עכשיו עומדים על זה, לא? הם מרשים לנו לנהל דמוקרטיה, אבל שומרים בידיים שלהם את השליטה על הכלכלה והצבא? מרשים לוועדה לחקור את הפשעים אבל אף אחד לא נענש עליהם? יש חופש להגיד מה שבא לך לראש בתנאי שאתה לא אומר כל מה שבא לך לראש? (שהות קצרה) אז כדי שתראה שאני לא עד כדי כך חסרת אחריות או אמוציונאלית או… מאוד חולה, אני מציעה שנגיע להסכם. אתה רוצה שהאיש הזה ישתחרר בלי להיפגע פיזית ואני, מה שאני רוצה… רוצה לשמוע מה אני רוצה? כששמעתי את הקול שלו אתמול בלילה, המחשבה הראשונה שזינקה לי לראש, מה שחשבתי כל השנים כשהיית פתאום תופס אותי עם מבט בעיניים שאמרת שהוא… מפוזר, מרחף, נכון? אתה יודע על מה הייתי חושבת אז? לעשות להם, בצורה שיטתית, פרט פרט, דקה דקה, מכשיר מכשיר, את מה שהם עשו לי. באופן מיוחד לו, לרופא… כי האחרים היו כאלה… בהמות כאלה… אבל הוא ניגן שוברט, הוא דיבר על מדע, פעם הוא אפילו ציטט לי את ניטשה. הייתי נבהלת מעצמי. שיש לי כל כך הרבה שנאה בפנים… אבל זאת הייתה הדרך היחידה להירדם בלילות, הדרך היחידה לצאת איתך לקוקטיילים למרות שלא יכולתי להימנע מלשאול את עצמי אם מישהו מהנוכחים… אולי לא בדיוק אותו בנאדם שעינה אותי, אבל מישהו מהנוכחים יכול להיות… אז בשביל לא לרדת לגמרי מהפסים ולהיות מסוגלת להנפיק את החיוך הדיפלומטי שאתה אומר שאני אצטרך להמשיך להנפיק… טוב, הייתי מדמיינת לעצמי שאני תוקעת להם את הראש בתוך דלי מלא בחרא שלהם, או חשבתי על מכות חשמל, או כשאנחנו עושים אהבה ואני מרגישה שאולי נבנית איזו התחלה של אורגזמה, רק המחשבה של הזרמים שעוברים לי בגוף מזכירה לי ואז… ואז אני צריכה לזייף, לזייף, שלא תדע על מה אני חושבת, שלא תחשוב שזה באשמתך, שאתה נכשלת… או, חרארדו. אז כששמעתי את הקול שלו, חשבתי שהדבר היחיד שאני רוצה זה שיאנסו אותו, שמישהו יזיין אותו, זה מה שחשבתי, שהוא ידע פעם אחת מה זה… ובגלל שאני לא יכולה לאנוס – חשבתי שאתה תצטרך להוציא את גזר הדין הזה לפועל. ואז תכף אמרתי לעצמי שיהיה לך קשה לשתף פעולה עם תוכנית כזאת, אחרי הכול צריך לפחות מידה מסוימת של התלהבות בשביל… אז שאלתי את עצמי אם אפשר להשתמש במטאטא. כן מטאטא חרארדו, אתה יודע מקל של מטאטא. אבל לאט לאט התברר לי שזה לא מה שאני באמת רוצה… משהו כל כך פיזי. ואתה יודע לאיזה מסקנה הגעתי, הדבר היחיד שאני ממש ממש רוצה? אני רוצה שהוא יתוודה. אני רוצה שהוא ישב לפני הטייפ ויספר לי מה הוא עשה… לא רק לי, לכולם לכולם… ואז להכריח אותו לכתוב את זה בכתב היד שלו ולחתום ואני אשמור לעצמי העתק- בפרטי פרטים, שחור על גבי לבן, כל האינפורמציה, השמות, הנתונים. זה מה שאני רוצה. הוא מודה ואני משחררת אותו. אני משחררת אותו. ואני לא צריכה יותר כלום.