מחבר: אוגוסט סטרינדברג

שם מחזה: האב

מרגרט: אדון אדולף, מה קרה? הכדורים? כן שמתי אותם באיזה מקום. אם תשב כאן רגע בשקט, אז אני אלך להביא אותם. (היא אוחזת בזרועו של הקצין ומושיבה אותו בכיסא, שבו הוא ממשיך לשבת מתוך קהות חושים). אדון אדולף, אתה זוכר איך שהיית הילד האהוב שלי, ואיך שבערב הייתי עוטפת אותך בשמיכה שלך לפני השינה, והייתי מתפללת לאלוהים שישמור עלייך? ואיך שבלילה הייתי קמה ונותנת לך לשתות כשהיית מתעורר מחלומות רעים? הייתי מדליקה את האור ומספרת לך אגדות יפות, עד שהיית נרדם, אתה זוכר? אתה זוכר איך שפעם לקחת את הסכין הגדולה מהמטבח ורצית לעשות בה סירות מעץ, ואיך שאני נכנסתי ולקחתי ממך בעורמה את הסכין? היית ילד טיפשון, ולכן הייתי מוכרחה לרמותך, כי לא רצית להאמין שרוצים בטובתך. תן לי את הנחש הזה, אמרתי לך. כי אם לא אז הוא ינשוך אותך! ואז עזבת את הסכין! (היא מוציא את האקדח מידו של הקצין) ואחר כך, כשלא הסכמת להתלבש, הייתי צריכה לעבוד קשה ולספר לך שתקבל חליפה מזהב טהור ותהיה לבוש כמו נסיך. ואז לקחתי את הגופייה הקטנה שלך שבסך הכול הייתה עשויה מצמר ירוק, החזקתי אותה לפניך ואמרתי: להכניס מהר את שתי הידיים! ואז אמרתי: שב יפה ובשקט, ואני אכפתר לך את הכפתורים על הגב. (תוך כדי דיבור הלבישה לו את כותונת המשוגעים) ואז אמרתי: קום והתהלך קצת בחדר, שאראה איך זה מונח עלייך… (היא מובילה אותו אל הספה) ואז אמרתי עכשיו תשכב. אדון אדולף, תסלח לי בבקשה, תסלח לי. אבל רציתי למנוע ממך להרוג את הילדה הקטנה! הנך אומר כי ילדים ראויים לגן עדן, אך מניין לך מה מגיע אחרי המוות? אדון אדולף! עליך להכניע את ליבך העיקש ולבקש חסדי שמיים, כי עדיין לא מאוחר מידי!