מחבר: לאה גולדברג

שם מחזה: בעלת הארמון

לנה: לאן אלך? אל מי? הם רצחו את אבא ואת אימא ואת הילדים. הוא היחיד בעולם שאוהב אותי. הוא רימה אותי מאהבה. הוא באמת אוהב אותי! אני ידעתי, ידעתי זאת כשעוד לא אמר לי. ריחמתי עליו כל כך. אני אמרתי לו הראשונה שאני אוהבת אותו… אני אשמה… אני רציתי שיהיה לי מישהו. כן, כך סתם לשבת שם כל העת בחדר הסתרים הזה- והחלונות סגורים, אפילו להציץ החוצה אי אפשר היה. והוא היה כל כך נפלא אלי, ואומלל… והכול יחד… אני לא ראיתי אנשים כאלה… אה, לא זאת, אינני יודעת, אולי אני רימיתי אותו. כן ודאי אני רימיתי אותו עוד יותר, לא אמרתי לו את האמת- לא בעניין האהבה- זאת אינני יודעת- אבל בעניין השני… כן, כן, לא אמרתי לו אף פעם שאם נגזר עלינו למות- אני לא אמות כמוהו- אני לא אתן, שהם יתעללו בי- לא סיפרתי לו שיש לי… אה, מה אני מדברת! מה אתם רוצים ממני? זה לא חשוב! בלילה, כשלא הייתה סכנה, הוא היה מפעיל את השעון, תמיד בעשר בלילה, ואני הייתי יוצאת אליו. אני אז בעלת הארמון. כל זה שלי. והוא דאג לי כמו לבת קטנה. הוא קרא איתי ספרים יפים, ולימד אותי דברים, שלא הספקתי ללמוד בבית הספר. הרבה יותר יפים מאלה, שלומדים בבית הספר. ולפעמים קרא לי את החיזיון, על סף העולם ועל התחייה… היה יושב איתי בחדר המוזיקה… הייתם שם?