מחבר: אנטון צ'כוב

שם מחזה: גן הדובדבנים

ליובוב: איזו אמת, אתה אולי רואה איפה יש אמת ואיפה היא איננה. אני כנראה איבדתי את יכולת הראייה שלי, אני אינני רואה מאומה. אתה פותר באומץ את כל הבעיות החשובות- אבל תגיד לי נערי החביב אולי זה מפני שאתה צעיר, מפני שעוד לא הספקת להתנסות אפילו באחת מבעיותיך? אתה מסתכל באומץ קדימה- אך אולי זה מפני שאינך רואה שום דבר נורא, ואינך חושש כיוון שהחיים עדיין נסתרים מעיניך הצעירות? אתה אמיץ יותר, ישר יותר, מעמיק יותר מאיתנו, אבל חשוב רגע, היה נדיב- ולא רק מעט- חוס עלי. הרי את הבית הזה- אינני מסוגלת לתאר את חיי בלי גן הדובדבנים, ואם אמנם מוכרחים למכור אותו, אז מיכרו אותי יחד עם הגן… ( מחבקת את טרופימוב מנשקת אותו על מצחו) הרי בני טבע כאן…(בוכה) רחם עלי איש טוב ונדיב… עליך לומר זאת אחרת… אחרת. ( מוציאה ממחטה. טלגרמה נופלת על הרצפה) לבי כבד עלי היום, אין לך מושג כמה כבד. רועש כאן מידי בשבילי. הנשמה נרעדת לכל צליל, כולי רועדת- ובכל זאת אינני יכולה להישאר לבד, כשאני לבד השקט מפחיד אותי… אל תאשים אותי פטיה… אני אוהבת אותך, כאילו הייתה בני. ברצון נותנת לך את אניה לאישה, אני נשבעת, אבל חביבי, עליך ללמוד, עליך לסיים את לימודיך. אתה אינך עושה כלום, הגורל פשוט מטלטל אותך ממקום למקום- זה מוזר כל כך…לא כן? לא כן? מוכרח לעשות משהו בעניין הזקן שלך, תצמיח אותו איכשהו… ( צוחקת) אתה נראה מצחיק! הטלגרמה הגיעה מפאריז. כל יום אני מקבלת… אתמול והיום. פרא הזה שוב חולה ומצבו רע… הוא רוצה שאסלח לו, מתחנן שאבוא, ולמען האמת הייתי צריכה לנסוע לפאריז להיות על ידו, פניך- חמורות, פטיה, אבל מה אפשר לעשות? הוא חולה, הוא בודד, הוא אומלל, מי יטפל בו שם, מי ישמור עליו שלא יעשה שטויות, מי ייתן לו את התרופה בזמן? ומה יש כאן להסתיר או להעלים? אני אוהבת אותו, זה ברור, אוהבת, אוהבת… זה כמו אבן על צווארי, אני שוקעת איתה למצולות- אבל אני אוהבת את האבן הזאת ואינני יכולה להיות בלעדיה. (לוחצת את ידו של טרופימוב) אל תדון אותי לכף החובה, פטיה, אל תאמר לי כלום, אל תאמר…