אישי הרם איני נופל ממנו לא ביוחוס אבות ולא ברחוש אהבתי גדולה היא משלו איש כערכו אני אם לא יותר! וראש לכל,ונעלה מכל,הן הרמיה היפה-אותי אוהבת! ולמה שלא אתבע את זכויותיי?! דימיטריוס כן,בפניו אומר זאת! הוא התעלס עם הלנה בת
קל מאד להצדיק כל דבר בשואה, חשבתי שההתיישבות שלנו כאן כבר גאלה אותנו מתסביך היהודי הנרדף, לא תהיה כאן שום שואה חדשה, לא נקיים פה שום גטו. מי יבוא להתיישב בגטו, מי יבנה בית בין גדרות תיל במקום שצריך לשאת
רק אני בעולם כולו, הכרתי אותו. אבן- בהט זאת המעוטרת צעיף אבל שחור, משקפת נאמנה את אישיותי. צעיף דק של עשב כיסה את שלמות נפשו העדינה. רק לגביי, חייו אשר עברו בדומיה לא היו חידה. הערבים הארוכים שבילינו יחד היו
הרפגון: (קולו נשמע מן הגן בצווחו על הגניבה והוא בא בחופזה ובגילוי ראש) גניבה! גניבה! רצח! תיפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה. איזה הוא? איה הוא?
את רוצה לדעת מדוע אני לא שווה שום דבר? משום שלא הינקת אותי מעולם. כל מה שאני קיבלתי היה אומנת עם בקבוק זכוכית. וכשגדלתי מעט היה מותר לי ללכת אתה לבקר את אחותה שהייתה זונה. ושם ראיתי את כל המחזות
באמת שאני לא רוצה להיכנס לזה. אתה יודע את הכל בעל פה. אמא שלי סירבה להניח לי לגדול. היא החליטה בתוקף- לעשות ממני ילד נצחי, והיא עשתה עבודה לא רעה לעזאזל. והאבא שלי עמד מנגד, והניח לה לעשות את זה.
(נכנס חמוש מדבר על עבר צד הבמה אל חייליו) הֵיכָן הַמֶּלֶךְ הַלָּזֶה? – בְּנֵי-חַיִל, עִמְדוּ כֻּלְּכֶם בַּחוּץ. (חייליו מבקשים להתקדם) הַמְתִּינו-נָא בַּחוּץ. תּוֹדָה לָכֶם. שִׁמְרוּ-נָא עַל הַשַּׁעַר. (אנשיו יוצאים ופאוזה בה מבחין במלך) הוֹ, מֶלֶךְ מְתוֹעָב, הַב לִי אֶת אָבִי!
להיות, או לא להיות, זו השאלה: כלום נעלה יותר, להתענות, בפגיעותיו, ומטחי חציו, של הגורל המתעמר, או להניף את חרבך על ים- הייסורים, לבוא במשבריו, וכך לשים קץ גם לייסוריך. למות- לישון- תם ונשלם; לומר כי בשנה הזאת, נשימה קץ
עוד משמרת, ועוד משמרת, אני משתגע פה. כולנו משתגעים, עוד מכונית, ועוד ערבים. אני כבר לא יכול לראות אותם יותר, כל הערבים מחייכים אליי עם הפרצוף שלהם, מנסים להפחיד אותי, אני אפחיד אותם בחזרה. שיירת חתונה מתקרבת למחסום, רעש של