זה היה אחד משירי הסולו שלי במקהלת בית הכנסת ברחוב טלמצקי. שרתי שם בכל שבוע עד שמלאו לי 13 שנה. מבין 30 סופרנו הייתי הטוב ביותר, ואייזנשטט המנצח תמיד דאג שישמעו אותי ברדיו כאשר שמעו את הקונצרטים שלנו. הייתי מוציא

נשים נמשכות אלי, הן מוצאות בי משהוא. כנראה שאני מושך את כל סוגי הנקבות. מזבניות קטנות ביישניות ועד לטיפוס האינטלקטואלי הנועז. יש לי מין מגנט פנימי שמדביק אותן אלי. הן מריחות את הפרא הקדום שבי, אפילו נשים נשואות, עם ילדים

בתי חולים הם מקום משונה. ראש שבור מתקבל בברכה, אבל סדין מקומט? חס וחלילה! אני כמעט כולי משותק, וכנראה שאשאר משותק כל חיי, למרות שכל מי שבא איתי במגע מתנהג כאילו בפעם הראשונה בהיסטוריה חוט שידרה קרוע יתאחה מאליו. רק

יופי בחיי? איזה יופי? (מציץ בשעונו) מוכרח לחזור לכתיבה, סליחה. נגעת הפעם בנקודה כאובה, וזה דיי מרגש- וגם קצת מרגיז. אבל בואי נמשיך לדבר, בואי נדבר על חיי היפים והקורנים

אני לא יכול. אני לא יכול אני מפחד כמו אז שלחתי את נאזל

אוממממממממממממממממממממממממממממממממ. הוא פוקח את העיניים שלו. הוא רואה אותכם. הוא רוצה לספר לכם את הסיפור שלו. הוא מרגיש את הצורך להיסחף אחורה על גלי הזיכרון שלו. אחורה, אחורה, אחורה. ואני שוב הסקין-הד הבודד. ג'וגינג, כל יום, להיות הכי טוב, להיות

אם יש אמת בחנופת חלום, הרי בשורת-ששון מזומנה לי. היום מין רוח נדירה נושאתני והרהורי-חדווה משרה עלי. בחלומי הופיעה גברתי ומצאתני מת. חלום מוזר: מתיר למת לחשוב אחר המוות! כה להטו שפתיה על שפתי, עד כי חזרה נפשי והתעוררתי. הו,

זניידוך: נו, ראיתם נבלה? זרקה. גם כן עושה מעצמה בן אדם. גם כן יש לה מה להגיד. כל בהמה היום זמרת. זוהמה ואינטריגה. מה קפץ עליה פתאום? אולי השתגעה מאהבה? אלא מה! התפרצות שנאה כזאת מוכרחה לנבוע מאהבה יוקדת. מילא,

אחרי כי תקרב שוב אלינו, אדון, ולכל הנעשה איתנו תשאלן ואחרי כי תראני תמיד ברצון תמצא גם אותי בין משרתי מעלה. סלח לי, רמות לדבר לא אוכל ואם כל-החוג ללעוג לי לא יחדל; לפאתוס שלי ודאי רק צחקת לולא את