מחבר: בריאן קלארק

:

בתי חולים הם מקום משונה. ראש שבור מתקבל בברכה, אבל סדין מקומט? חס וחלילה! אני כמעט כולי משותק, וכנראה שאשאר משותק כל חיי, למרות שכל מי שבא איתי במגע מתנהג כאילו בפעם הראשונה בהיסטוריה חוט שידרה קרוע יתאחה מאליו. רק שקצת משעמם לשבת ולחכות שזה יקרה. אני לא יכול להתקיים מחוץ לבית החולים, כך שהם חייבים לאשפז אותי כאן אם הם רוצים להחזיק אותי בחיים. חשבתי על העניין, בקור רוח ובשקט, והחלטתי שאני מעדיף לא להמשיך. אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה לחיות בכל מחיר ואני לא מוכן לקבל את המצב הזה כהוויה של חיים במובן הממשי של העניין. הסתכלו עלי עכשיו – אני לא מסוגל לעשות שום דבר, אפילו לא את הצרכים הפרימיטיביים ביותר – אני לא יכול אפילו להשתין. בתי חולים יכולים לחולל נפלאות, וגם אני אפילו עשוי לעשות דברים נפלאים כמו… להפוך דפי ספר בעזרת מצמוץ עיניים בלבד. אז אולי אני יכול לבקש שהספר הראשון יהיה "איך להיות פסל בלי ידיים"?! אתם לא מבינים, זאת שאלה של כבוד עצמי. אני בוחר להכיר בעובדה שאני למעשה מת, ואני רואה את המאמצים העקשניים של בית החולים לקיים את צל החיים הזה, כצעד לא אנושי הפוגע בכבוד האדם. הכבוד מתחיל בבחירה. אם אני לא יכול להיות בן אדם – אני לא רוצה להיות הישג רפואי. אבא שלי פועל. הם חיים בסקוטלנד – ההורים שלי. חשבתי שזה ישבור את אמא – תמיד ראיתי את אבא בתור האגוז הקשה – אבל הסתבר שזה בדיוק להיפך. אבא שלי מסוגל לחשוב רק בידיים. הוא היה בא ועומד כאן, לא יודע איפה לשים את עצמו. אמא הייתה יושבת לידי ופשוט מבינה. היא יודעת מה זה סבל. הם היו כאן לפני שבוע. הצלחתי לסלק את אבא מהחדר ואמרתי לאמא מה אני הולך לעשות. היא הסתכלה בי רגע, היו לה דמעות בעיניים. הי אמרה: "כן, בן, זה החיים שלך… אל תדאג לאבא, אני אעזור לו להתגבר על זה"… כשהיא קמה, אמרתי לה:"ומה איתך, אמא?" "מה איתי?" היא אמרה, "אתה חושב שהחיים כל כך יקרים בעיני שאני מפחדת למות?". הייתי רוצה לראות את עצמי בתור הבן של אמא שלי. אני לא מבקש מאף אחד להרוג אותי. אני פשוט מבקש להשתחרר מבית החולים…כדי למות.