מחבר: אילן חצור

שם מחזה: רעולים

אני לא יכול. אני לא יכול אני מפחד כמו אז שלחתי את נאזל… הביתה. אף פעם לא סיפרתי לך על זה. אל כשבחרת, החיילים כמו משוגעים… כדורים… גז מדמיע. ואני הסתובבתי שם באמצע הבלגן כמו רובוט, רק דבר אחד בראש שלי… למצוא את הילד. פתאום אני ראיתי מעגל של נשים. הן עמדו שם וצרחו כמו עורבים שחורים. וידעתי. אצתי… דחפתי… הן פינו לי את הדרך והתלחשו. "זה האח שלו זה האח שלו", ואז ראיתי אותו. הוא שכב שם, כמו מלאך קטן, מלאך עם חור אדום באמצע. הרמתי אותו. הוא היה חם. העיינים שלו… הרמתי אותו והתחלתי ללכת. כולם, אפילו החיילים שהיו ברחוב השפילו את העיינים… הלכתי ונישקתי אותו… הלכתי ונישקתי אותו… הרחתי את השיער שלו… בבית, אמא ואבא עמדו בשער. אמא צרחה ותלשה שערות, אבא… הוציא לי את הילד מהידיים בכח, נכנס איתו הביתה וטרק לי את הדלת בפרצוף. הלוואי ונאזל היה מת, אבל הוא רק שוכב שם כל היום… מוציא רוק ומחרבן… אני לא אתן לזה יד. אני הולך לדבר עם דאוד מהכפר.