מחבר: שמואל הספרי

שם מחזה: קידוש

אריה יושב על הכורסה בחדרו ומקליט: יוסי שלום. הרבה יותר קל להקליט כשמדברים אל מישהו מוכר. יקר. בתחילה אדרוש בשלומך. אני מבין, שיעברו עוד הרבה שנים עד שניפגש, אני לא רואה את עצמי בא לאמריקה, ואילו המיאוס שלך מאתנו… מהמדינה, לא מאפשר לך לבוא הנה. אל תתנתק. לפחות במחשבה – אם בגוף. יש לך מולדת, היהדות היא המולדת שלך, אם לא מדינת ישראל. וזה הרבה יותר מרחק. פה אצלנו אולי יהיה שלום. עכשיו אליי, כי אתה אולי לא תשמע את המכתב המוקלט הזה. פשוט, לא אשלח אותו. כך, לעצמי. כמו בשנים האחרונות. שנות הבדידות, השכחה, הניכור, ההזנחה. טוב לי בעבודתי. המצב הכלכלי טוב. השילומים משולמים בעתם, ועתים, פעם בשנה, אני יוצא לבית הבראה, עם אמבטיות מרפא ומסאז'ים רפואיים. בקרוב אקנה לי מעיל צמר אנגלי לבית. טוויד. החורף מתקרב. שקט בבית. שקט מאוד. אם הטלפון לא היה מצלצל, לא היה נשמע קול. בבוקר אני שותה כוס חלב חם וביצה מבושלת מעט ופרוסת לחם לא טרי. אתה זוכר, יוסי, איך היית ממתין לי מאוחר בלילה כשלמדת לבגרות, שאחזור מהעבודה ונאכל יחד? האולקוס שלי נרגע קצת, וזה מקל מאוד. אני לא יודע, אם קל לי או קשה לי, ואם זה מה שזה צריך להיות, כי בסך הכול, משפחה זה דבר חשוב, וקשה לי לברר לעצמי, אם יש לי או אין לי משפחה. אה, נבחרתי יושב ראש אגודת בית הכנסת שלנו שגדל מאוד והתרחב. הרבה צעירות הצטרפו… המנגינות השתנו, והן מלאות שמחה וקצב. מישהו סיפר לי, ששמע אותך מנגן במועדון לילה לישראלים בניו-יורק באקורדיון. אתה רואה… טוב, עכשיו נשמע את זה… (מפסיק את הטייפ ומחזיר לאחור. משמיע.)