מחבר: הנריק איבסן

:

פר: אצל גנדין מול הפלג… בשיחים אני נתקל, מחטט בתוך השלג- עקבותיו למצוא בשביל… (אזה:)בבוז) ראו-נא ראו!) פר: ואז מתחיל רוח עז לנשוב.. פתאום שעטת פרסות בשיח, ואיל אדיר מגיח, ואיני מעז לנשום! על גחוני אליו זחלתי, כל עוד קצה- קרנו נראה, כבפלא הסתכלתי בדמותו הכבירה. מין חיה אשר כזאת, אמא, לא זכית לחזות! (אזה: כן, ודאי!) פר: המטרתי אש. הוא נפגע, כרע, נפל, ובטרם יתאושש חיש!- אני על האיל. שורי, על גבו ישבתי, אחזתהו באזנו, סכיני עליו הנפתי כדי לתקוע בגרונו. אך לפתע הוא קפץ, בחמה זנק למעלה, קרן ברגלי נעץ, סכיני נפלה, נפלה, וישבתי כנעוץ, החיה השתוללה… האיל החל לרוץ על חומת סלעים תלולה, ונשא בתוך השלג אל התהום מול שפת הפלג. (אזה :(בחרדה, שלא מדעת) אל עליון!) פר: ואת יודעת איך עומדים חגווי הסלע שם בגנדין? על כל צעד תהום רובצה, גועש הגל, חד כל רכס כמגל, מין חומה של סכינים מול המים מתרוממת, ומלמעלה-קרחונים, חול ואבן מפלמת… שבע מאות אמה, בערך, זה הרכס הגבוה, ומלמטה כפור וקרח, שחור- אגם פוער הלוע- זו אימה, אני אומר לך, זו אימה מאין כמוה! ואני רוכב, רוכב- האיל כחץ מקשת אל התהום הזאת קרב…. והרוח הרוגשת מסעירה כליות ולב. כמו הכו שמשות אלפים על ראשי ועל עיני, ונשרים עזי-כנפיים מתחתיי ומלפניי, ואראה: קרובים המים, וקרעים שטים, צפים, רעש תופת באוזניים, קול שריקות וצפצופים, ובין ארץ ושמים אנו שנינו כבר עפים!