מחבר: חנוך לוין

שם מחזה: מיומנו של צונזר- מה אכפת לציפור

יומני היקר, כדרכי מידי לילה- כמה מילים מן הלב לפני השינה. גם היום יומני, כמו בכל יום, הצלתי נפש מישראל. הוא היה איזו דמות טראגית במחזה ישן,כושי, מצביא, אמיץ, אבל קנאי חולני. הוא נשא לו אישה אחת לבנה, בת אצילים, שאהבה אותו, אך סבלה מרה מהתפרצויות הקנאה שלו עד הסוף המר שבו הוא חנק אותה. יומני היקר, אינני יודע איך נצנץ בי לפתע הרעיון, אך מייד עם פתיחת המחזה התברר לי כי למעלה מכל ספק השורש הרע הוא ביצרים העוברים על גדותיו של הכושי המסכן. למראה סבלו לא יכולתי לכבוש עוד את רחמי, לקחתי מספריים, ומייד בסוף הסצנה הראשונה שלו נכנסו שני חיילים טורקים וחתכו לו את הביצים, עם איבר המין ביחד. תוך חצי דקה נרגע הכושי האומלל, כל התפרצויות הקנאה שלו לאורך המחזה היו כלא היו. יחד עם זה, יומני, לא יכולתי להשאיר את האישה כפי כשבעלה נטול איבר מין, מחשש פן יתעורר עליה יצרה ותבגוד בו. לפיכך הכנסתי בסצנה הבאה שני חיילים טורקים שכרתו לה את השדיים, עקרו לה את הרחם ושייפו בפצירה את הדגדגן. יומני, סצנת האהבה שלהם הייתה עתה שלווה ונינוחה כל כך. אבל בכך לא הסתיימה המלאכה. הייתה שם דמות נוספת,אחד, חורש מזימות, שביקש לפגוע באושרו של הזוג החמוד. במונולוג שלו, שבו הוא מתוודה על מזימתו, הכנסתי עוד שני לחיילים, טורקים כמובן, הם תפסו אותו וחתכו לו את הביצים. כל המוטיבציה שלו לרשע וזדון נעלמה מייד. על רק במה מלאה חיילים טורקים הוא עמד עתה, חלש, אדיש ופסיבי, בקושי סיים את המונולוג שלו וירד מן הבמה. מייד נפתחה המערכה השנייה, ולבמה עלה הכושי שלנו, טהור, בלי חלאה, בלי שטויות בראש, בלי אברי הפרשה ומין, כשכל פלג גופו התחתון מכוסה תחבושות לבנות סטריליות, והתיישב לשתות תה עם אשתו, שגם פלג גופה התחתון היה מכוסה בתחבושות דומות. וכך הם ישבו בשקט ושתו תה כשהטורקים עומדים מאחורה ומחכים, עד שלקראת סוף המערכה השנייה לא נותר לי אלא לעשות את הדבר הטבעי וההגיוני במצבם, דהיינו- לגייר אותם. קודם הלבנתי את הכושי, הכנסתי רב, אך משעמד הרב למול אותו במבצר בקפריסין, נוכחתי שהדבר בלתי אפשרי משום שקיצצתי לכושי קודם לכן את איבר המין. מייד הוספתי במערכה השלישית סצנה נוספת של חדר ניתוחים, עשרה רופאים השתילו לכושי המולבן איבר מין חדש, אחר כך הופיע הרב ומל אותו, ומייד עם תום הטקס ברית המילה הופיעו עוד שני טורקים וחתכו לו שוב את איבר המין הנימול. נכון שהסתבכנו קצת במערכה עם איברי המין, אבל לפחות נותר עתה על הבמה יהודי לבן, כשר, מגויר כהלכה, ובלי יצר הרע. המערכה הרביעית נפתחה בתנופה. הוספתי ליהודי שלנו זקן יפה, כיפה, וכך כפי שהוא, יהודי בעל צורה עם קול דק וערב, כיצד יכולתי להשאיר אותו כמפקד צבא בקפריסין? מה ליהודי משלנו עם מלחמות וטורקים? מייד הפכתי אותו לחזן ושיניתי את שמו מאותלו לאות'ל החזן. ומה נשאר כבר לחזן בעל מוניטין כמו ר' אות'ל לעשות בקפריסין? הלא אין שם בכלל קהילה יהודית! גם צריך להיפטר מגדוד הטורקים שעל הבמה. כהרף עין, עם תום המערכה הרביעית העליתי אותו לארץ ישראל, אותו ואת זוגתו הצנועה, מי שנקראה פעם דסדמונה, והיום- מרת דינה בת מינה שתחייה.