מחבר: חנוך לוין

:

לפני שנפרד ממני שאל אותי אם אסכים להיפגש איתו גם למחרת. בליבי פקפקתי, אך עניתי לו בחיוב. הוא שאל אותי אם השעה שמונה נוחה לי. עניתי לו שכן. "אם כך" אמר "אבוא לקחת אותך מחר בשמונה בערב". "טוב", אמרתי. "בשמונה בדיוק", הוסיף. "חמש דקות פחות, חמש דקות יותר, אבל בשמונה". "טוב", אמרתי, "אני אהיה בבית". הוא ניסה לנשק אותי על שפתי, אך אני הסבתי פני הצידה והוא אמר: "אז בשמונה, אבוא מחר בשמונה לקחת אותך". "לילה טוב", אמרתי. "את לא תשכחי, נכון? אני בא בשמונה. את זוכרת באיזו שעה אני בא, כן?" "בשמונה, אני זוכרת". "חמש דקות יותר או חמש דקות פחות, אבל שמונה", אמר ומייד הוסיף: "אולי תרשמי לך? את בכל זאת עלולה לשכוח". "לא אני לא אשכח". " מוטב שתרשמי לך, זה יהיה הכי בטוח". לקחתי פתק ורשמתי. "מה רשמת?" שאל. "שמונה". "הראי לי", הוא הסתכל בפתק: "כן, שמונה, אז בשמונה". רגע נוסף עיין בפתק ואמר: "הייתי מעדיף שתכתבי שמונה גם באותיות". רשמתי. הוא החזיר לידי את הפתק ואמר: "ואל תשכחי להציץ מחר בפתק. עכשיו לילה טוב ולהתראות מחר בשמונה". הוא המשיך לעמוד ולהסתכל בי. מעיניו נשקף רצון נואש להזכיר לי את השעה שמונה. לפתע הוציא מכיסו כמה מטבעות, שיחק בהן בידו, הניח להן ליפול על הרצפה, אחר-כך התכופף והתחיל לאסוף אותן. פתאום צהל: "איזה צירוף מקרים מוזר ! שמונה מטבעות! את יודעת מה זה מזכיר לי?" "כן", אמרתי. "זה מזכיר לי שמחר בשמונה אנחנו נפגשים. בשמונה". ושוב הייתה דממה. ושוב אימץ את מוחו, הפעם לשווא. בכתפיים שחוחות סב על עקביו ויצא. כיוון שממילא לא התכוונתי להיפגש איתו, חייכתי לי בהקלה ותקעתי שניים רועמים לעבר הדלת הסגורה. מאחוריה מיד ענה לי קול מעוך: "תוסיפי עוד שש, ומה קיבלנו?"