מחבר: כריסטופר המפטון

שם מחזה: ליקוי מאורות

כשהייתי בפאריס*, בפברואר השנה*, כשהכול היה במצב של תהו-ובוהו*, ארבעה חיילים שיכורים אנסו אותי. (פאוזה( לא אהבתי את זה. (פאוזה) אבל כשחזרתי לשארלוויל*, וחשבתי על זה*, התחלתי להבין איזה ערך היה לחוויה הזאת בשבילי. היא הבהירה לי דברים שהיו לי מעורפלים. היא נתנה לדמיון שלי תחושה, אני הבנתי מה אני צריך כדי להיות המשורר הגדול של המאה הזאת, יותר גדול מראסין או מהיוונים. אני צריך לחוות הכל בגוף שלי. ידעתי מה זאת אומרת להיות תלמיד למופת, רציתי להגעיל אותם. ידעתי מה זה אומרת לקחת לחם קודש, רציתי לקחת סמים. ידעתי טוהר, רציתי להיות סוטה. (פאוזה( מעכשיו כבר לא הספיק לי להיות בן-אדם אחד, החלטתי להיות הכל. אני החלטתי להיות גאון*, אני החלטתי לקרוא את העתיד. זה מגוחך זה פתטי ואני אוהב את זה. (פאוזה) (בציניות מכוונת ויהירות( בְּזְמָן שְׁ מֶשׁוֹרֵרים אחרים הסתכלו בראי ושרבטו מה שראו, אני העדפתי לראות מראה, בתוך מראה. כדי שכל פעם שמתחשק לי אני יכול, להסתובב ותמיד לגלות השתקפויות אין סוף דמויות של עצמי. (פאוזה( אבל לא משנה מה אני אומר*, מה שאני כותב זה העיקר. אם תעזור לי אני אעזור לך. (בהתלהבות משהו כמנסה לשכנע, במהירות יחסית( עזוב את אשתך, עד כמה שאני יכול להבין זו התקווה היחידה שנשארה לך. מה אתה מתכוון לעשות עד סוף חייך אה? מה, לכתוב שירה ביתית? לגדל תינוק? או שיכריחו אותך וורלן, לכתוב שירה לא אישית. אם תעזוב אותה ותבוא איתי שנינו נרוויח מזה. ושנגמור למצוץ אחד את השני כמה שרק שנוכל. ניפרד ונמשיך הלאה. תוכל אפילו לחזור לאשתך. (פאוזה( זאת רק הצעה. אתה תחליט. (פאוזה) (בסופר התלהבות( וזה שיש לך בן, זה מה שהופך את המצב לאידיאלי. אם אתה עוזב את אשתך היא לא נשארת לבד. היא תעביר את כל הזמן שלה בגידול הבן שלה. נו, זה מה שאבא שלי עשה. הוא פשוט קם ועזב אותנו יום אחד.