מחבר: ג'ין מרטין

:

איך שלא יהיה, הטיפוס הזה,הבמאי, פשוט השתמש בזמזם בזזזז… באמת. הוא ישב שם עם כובע מצחייה ולחץ על הזמזם אחרי כל בדיחה, עד שנראה לו שהצחוק ייפסק. בדיחה- בזזזז… זה היה אמור להרגיל אותנו לא לעלות על הצחוק. היית מאמינה? באמת! אווה, הוא הרגיל אותנו, תאמיני לי! מגיעים להצגה ראשונה, צחוקים אין אבל אנחנו מחכים לזמזם. הצגה של שעתיים נמשכת שלוש שעות ואנחנו מחכים לצחוקים. באותו לילה הזדקנתי בשבע שנים. בשנה שעברה שיחקתי את קאטרין "באמא קוראז'" אצל אחת חמוצה וקרה ממזרח גרמניה. היא יושבת לה על שרפרף, לא זזה במשך כל החזרה. העיניים שלה עצומות, לא מגיבה בכלל. באמת! הרגשתי כמו בתסכית רדיו. איך שלא יהיה, אחרי שבוע היא מזמינה אותי לבירה ומציעה לי לשכב איתה כדי לתפוס ראש עם המחזה.אמרתי לה שאם היא רוצה לתפוס ראש עם המחזה שתשכב עם המחזאי, ואז היא אומרת "אבל יקירתי, ברכת מת כבר לפני שלושים שנה". ואז עניתי לה "אם ככה אתם ממש מתאימים זה לזה". כבר היה צלצול ראשון, לא? או וואו! אז מה, באמת הולכים לעשות את זה. בטח. זה באמת די משונה את יודעת? זאת אומרת, הם כבר יושבים שם, נכון? יושבים שם, זוללים ממתקים, שמים קצת פודרה על האף. מי הם בכלל ולמה הם מחכים? מי יודע. אנחנו עושים והם מסתכלים. אנחנו גומרים- והם מוחאים כף. הם הולכים הביתה- אנחנו הולכים הביתה. מה זה היה? מי יודע? מה שאני באמת רוצה לדעת,זה איך לכל הרוחות הם מסוגלים לחיות בעיר הזאת בלי מסעדה סינית טובה. או.קיי או.קיי או.קיי אז היה צלצול ראשון ואני תקועה כאן מתכוננת לערב מזוויע של חשיפה עצמית, והם יושבים להם שם קוראים בתוכניה, קוראים את תולדות חיי, את יודעת, משהו אישי. להכיר אותי קצת מקרוב, ומה שאני רוצה לדעת.. את חושבת ששמתי מספיק צבע על העיניים? יופי. ומה שאני רוצה לדעת זה מי הם בכלל! מה שפייר פייר, לא? מה שאני רוצה… חוץ מתאורה נורמאלית בחדר ההלבשה הזה.. מה שאני רוצה זה שיביאו לי כל ערב תוכניה עם תולדות החיים של הקהל, את יודעת, שלפחות נתחיל בתור שווים… אני לא יודעת עליהם כלום, בורה מוחלטת… איפה הם גרים, איזה הצגה הם ראו בזמן האחרון, מה הצבע שהם אוהבים, מה העדפה המינית שלהם, מערכת היחסים האחרונה שהם חרבנו.. את יודעת, דברים אלמנטאריים. מפני שאז אנחנו באותה סירה, נכון? אני חושפת קצת והם חושפים קצת. ואחר כך, מי יודע, אולי נפגש פעם לאיזה כוסית, מפני שאז… בסדר, מה שאת רואה זה מה שיש… מפני שאז יש חילופי דעות ממש ולא סתם זיבולים, כמו "אני לאור הזרקורים ואתם שם בחושך", מה שמתחיל להימאס עליי (קולו של מנהל ההצגה: צלצול שני. צלצול שני בבקשה!) טוב. צלצול שני. בסדר. (מתחילה להתלבש) זאת אומרת, אין לי שום דבר רע נגד האנשים האלה, הנשמות האלו ששילמו כסף טוב, חלק בודאי יגידו יותר מדי בשביל ערב של.. ערב של.. (היא מפסיקה לרגע כאילו נזכרת במשהו) בידור. וואו. חשבת על זה פעם?.. מה את בעצם, את בידור. אני לא יכולה להתייחס לעצמי בתור הרבה דברים, אבל אני לא רואה את עצמי בתור… תראי, מה שבאמת הייתי רוצה… פעם אחת.. אחרי הכניסה שלי, זה לצעוד לקדמת הבמה… (צועדת לקדמת הבמה) ישר לשפת הבמה ולהגיד, סליחה, סליחה, אפשר להדליק את האור באולם בבקשה. (אורות עולים) היי בסדר, תודה. והייתי רוצה רק להביט בהם, להסתכל בעיניים לאנשים שבאמת מאמינים שאני זה בידור… היי… מה שלומכם? הייתי רק מביטה בהם, את יודעת, באמת מביטה בהם… (היא מביטה. שקט ארוך למדי…) ואז הייתי אומרת… זה כבר הרבה יותר טוב… זאת אומרת יותר טוב לראות את הפרצופים האלה. הייתי אומרת שאני… קצת שבירה, קצת מטורפת… את יודעת, כאילו בסוף של איזה סיפור… זאת אומרת לא הדמות, בעצם גם הדמות אבל… עברתם את זה, לא? סוף של איזה סיפור מאוד משמעותי? אתם יודעים, חוסר ביטחון עצמי והכול. ההרגשה שאת לא נאהבת… שאת לא יודעת כלום, לא יודעת מספיק בשביל להיות נאהבת… ושיש לך… אנ'לא יודעת… משבר של ביטחון עצמי… הגדרה טובה לא? שקשה לשחק… קשה להיות בידור לאנשים שאת לא מכירה… שבחיים לא הסתכלת עליהם. (מנהל ההצגה מכריז "צלצול אחרון. צלצול אחרון בבקשה") (היא עומדת עוד רגע אחד ואז זזה לכיוון שולחן האיפור. האור באולם יורד) היי תאמיני לי אני לא מטורללת. אני מלאת ביטחון עצמי. החשיפה העצמית שלי יכולה להכאיב. תשמעי, אל תתעסקי איתי, הם כתבו את זה אפילו בעיתון. אני זה בידור, וכשאני פותחת את הפה, שלא נדע! חוץ מזה שיקפצו לי אם הם לא מסוגלים להבין בדיחה. נכון! (היא בודקת את עצמה בראי) ואני, הי אני הבדיחה, כמובן. (היא מאבדת שליטה. בוהה קדימה לרגע) מצד שני, עכשיו האור עלי.