מחבר: ג'יין מרטין

שם מחזה: לדבר עם - טלאים

אני נמצאת יותר ויותר זמן בארץ עוץ. ככה מאז שאני בת שלושים וחמש. (מחשבה) מאז שסוזן התחילה ללמוד בתיכון. זוהי נערת הטלאים. תופרת עשתה לי אותה. זו לא התבושת היחידה שיש לי. יש לי את "אוזמה", יש לי את "דורותיי", יש לי את גלינדרה המכשפה הטובה. התחלתי אפילו לצאת ככה מהבית. להצגת חצות של מופע הקולנוע של רוקי, או למצעד יום פטריק הקדוש. ערב אחד, נכנסתי לבר של הומואים והם ויתרו לי על דמי הכניסה. תמיד בתלבושת הטלאים. אז לא רואים את הפנים שלי. ג'ק לא יודע אפילו שיש לי את הספרים. בכלל לא עולה על דעתו שאני עושה את זה. אתם מכירים את הסיפור על נערת הטלאים? זה בפרק השביעי. ד"ר פיפט, הקוסם הרמאי עשה אותה משמיכת טלאים כדי שתהיה המשרתת שלו. הוא פיזר עליה את "אבקת החיים", אבל מה שאף אחד לא תיאר לעצמו זה שעוץ הקוסם הגדול הכניס לה לראש קצת "חכמה". קצת יותר מדי חכמה בשביל שהיא תסכים להיות משרתת. אז היא שמה פעמיה לעיר הברקת עם איש הפח וחתול החרסינה. קראו לה סמרטוטה. ולפעמים גם טלאים. הלוואי ואני הייתי חכמה. זאת אומרת, אני יודעת להסתיר חורים של מסמרים במשחת שיניים. ואני יודעת שאם מרססים פרחים בספריי שיער זה גורם להם להחזיק מעמד יותר זמן, אבל אף פעם לא הייתה לי עבודה כי אני לא יודעת לעשות משהו מסוים.אני מתכוונת למשהו שמשלמים עבורו. אני גם לא טובה בללמוד דברים חדשים. הידיים שלי פשוט קופאות, או שקורה לי משהו אחר מהסוג הזה. אלוהים, כמה שאהבתי את הסיפור על ארץ עוץ כשהייתי ילדה. ג'ק ראש הדלעת, איש הפח, הדחליל, לכולם יש שם טירות. ארץ גיליקן, ארץ הקוואדלינגים. אני מתמצאת בכל אחד מהמקומות האלה פי שבע מאשר במרכז קליבלנד. כשג'ק יוצא לעבודה אני יושבת ומסתכלת החוצה דרך החלון במשך הרבה זמן ואחר כך אני סוגרת את הוילונות ומבלה בארץ עוץ. אני יכולה לנקות ולעשות את כל הסידורים בבית ועדיין להיות שם. ג'ק לא מבין למה שמתי לינוליאום צהוב במטבח. אתם חושבים שאני חולה. נכון. אתם בטח רוצים לשלוח אותי לטיפול קבוצתי או לאיזה קורס לשיפור האישיות או אפילו לקורס ערב במשפטים. אלוהים כמה שאני שנאתי את בית הספר! איך בכלל אפשר לאהוב את זה? לכל הרוחות. אתה הרי יכול לחיות כל החיים מבלי להזדקק לאף פעולת חיסור אחת. שמתם לב שאף אחד כבר לא מדבר על שום דבר? אני מתערבת שלא שמעתי אף אחד אומר משהו כבר שנתיים. אלונים יודע שג'ק לא אומר כלום. בבוקר למשל הוא מקריא לי מה שכתוב על הקופסא של הקורנפלקס. הוא חושב שאני משעממת. הוא לא היה חושב שאני כל כך משעממת אם הוא היה חוזר הביתה ומוצא אותי ככה. מעניין מה הוא עושה? בטח מצלצל לאמא שלו. היא הייתה אומרת לו לקנות לי מיקסר או אופני התעמלות. אני חיה בארץ עוץ. אני רואה הכול. אפילו למדתי להריח את זה. "לאחר שעתיים שלוש הליכה בשביל, הגיעו איש הפח ונערת הטלאים לכברת ארץ גדולה, מסביב היו פזורים אסמים קטנים ויפים ובתים צבועים בצבעים בהירים מרהיבים וריח מנטה עומד באוויר". אני יכולה להיות בתוך המשפט הזה שלוש שעות תמימות. אתם יודעים מה? אני אוהבת את זה הרבה יותר מאשר את החיים. יום אחד אני אעמוד בדלת הכניסה כשג'ק מגיע הביתה. המכונית תכנס לחנייה והוא יחזיק בידו את כל התיקים שהוא הביא מהעבודה. ואני אעמוד שם כדי לתת לו נשיקה מחזיקה בידי מצקת, אני נערת הטלאים. "אתה באמת נהדר יקירי, ואני בטוחה שתהיה נהדר בתור כרית מחטים. אם היית שייך לי הייתי מעדיפה להביט בך דרך משקפיים כהות. אבל אני שייכת לך, ג'ק אני עצם מעצמך, אני בשר מבשרך". מה שמפחיד אותי זה שיש לי הזיות כמו ממלחמה או מל.ס.ד. באו אלינו חברים. ג'ק קנה אטארי. אתם יודעים. משחק הטלוויזיה הזה? ספינות החלל. הפולשים מהחלל. חיילים מכוכב אחר, אלוהים כמה שאני שונאת את הרעש שזה עושה. הם דיברו על איגרות חוב עירוניות. כולנו ישבנו סביב הטלוויזיה עם מקלות מלוחים. ג'יני אלאן, מרטי, טרק, ג'ק, אני. ואני ריחפתי לי לארץ עוץ. נקלעתי לצרה וניצלתי ממערבולת על ידי מפלצת… מין ציפור עם ארבע כנפיים, ארבע רגליים וזנב פרופלור, וכנראה שג'ק דיבר אלי ואני לא עניתי. הוא היה צריך לנער אותי. באמת לא היה לי שום מושג איפה אני. הרסתי לו את התוצאה הכי טובה שלו באטארי. אני מניחה שהוא יעזוב אותי כשהוא יגלה. ייקח את הכלב. הוא המפרנס. אלוהים, אני אצטרך להתפרנס בכוחות עצמי, לא? אולי אוזמה תראה אותי בראי הקסמים שלה. ואז הם ישלחו את הדחליל לקחת אותי ונעוף יחד לעיר הברקת על הקופים המעופפים. נסעד עם הנמר הרעב והאריה הפחדן והדחליל יאמר : הנה לכם יצור מעניין, משהו בין ערימת סמרטוטים לקשת בענן.