מחבר:

שם מחזה: לבן על לבן

אני אוהבת להריח טרמפנטין. אבל הם נותנים לי לצייר רק בצבע על בסיס של מים כמו אלמוזין או קריליק, העיקר של יהיה על בסיס טרמפנטין. כי לפעמים אותו ואז הם חושבים שאני רוצה למות. אפשר למות גם מצבעי אלמוזין או אקריליק לא? אבל הם לא חושבים על זה. אני גם לא אוהבת לשתות צבעים, רק טרמפנטין! אף פעם לא ניסיתי, אבל צבעים הם סמיכים ודביקים וקשה לבלוע אותם. את יכולה לקרוא לי תילי. תילי זה אבא שלי, הוא לא כול היה לפנות לתינוקת שרק נולדה ולהגיד תהילה, תילי זה יותר אינטימי, רק בשבילה אני ת-ה-י-ל-ה. אבל אני בכלל לא מבינה למה אני מדברת איתך ומה כבר עשיתי שבנוסף לכל המכוערות שעוברות עלי כל היום אני צריכה גם לראות אותך. אמרו לי שאת מהמשטרה ושעשית את כל הדרך לכאן כדי לבר איתי על אמא שלי שמצאו אותה פתאום. אני יודעת טוב, טוב מי זאת אמא שלי דיה היא אישה מגעילה, אגואיסטית ואגוצנטרית. היא מעלם א ראה מה קרה סביבה היא אמא גרועה ומזדיינת ולא עניין אתה רגע אחד בחיים רק היא, היא והיא כל היום. אבל דבר אחד בטוח, סתמה היא לא. אני חושבת על דיה ועל מה שסיפרת לי ואני לא מצליחה להבין למה בכלל מצאו אתה. היה טוב ונוח לכולם שהיא לא הייתה כאן. עכשיו זה אבוד בשבילי, הרי הוא יסכים לקבל אותה בחזרה, למרות כל מה שהיא האכילה אותנו. אני לא חייבת לראות אותה. לא, באמת! איפה היא הייתה בשלוש השנים האחרונות? מה היא חושבת לעצמה? שאפשר להיעלם ככה ולהופיע כעבור שלוש שנים? שהוא ייקח אותה בחזרה אם הוא רוצה, הוא בחר בה להיות אישתו, אני לא בחרתי בה להיות אמא שלי. המניאקית הזאת גם רוצחת בנוסף לכל! נו זה ברור שאסור לי להיפגש איתה. היא יכולה גם לרצוח אותי. מתנדנדת לי שן ועוד מעט יהיה אפשר לעזור לה לנשור. יש לנו שיניים של כושים כמו לסבא הזה שלא הכרנו. סבא שלנו היפוליט פגש את סבתא שעבדה עם עליית הנוער הגדולה ואהבה גברים חסונים ושחומי עור. סבתא שלומית הזדיינה איתו וככה אמא שלי הגיעה לעולם. מה את אומרת עדנה'לה? חתיכת פנטזיה הא? קוויק עם גבר זר ועוד שחור! למעט מאוד נשים היה האומץ ללדת את ההריון הזה. אף אחת לא הייתה מעזה רק סבתא שלנו שלא עושה חשבון לאף אחד. וככה היא סידרה לדיה סיבה טובה לבכות כל החיים על זה שאין לה אבא וכל זה. אבל אין מה לרח עלי אני אומרת לך שחבל על הזמן. אצלנו במשפחה הנשים לא נשארות חייבות. ואת הזיונים שדיה הספיקה לשכוח את עוד לא התחלת. אבל זה אף פעם לא מאוחר מדי, אפילו למכוערות כמוך יש עוד סיכוי. תראו אותה המכוערת הזאת מסתכלת עלי בעיני עגל ולא פותחת את הפה. מה, מה את מסתכלת? תירגעי לא רואים עלי את סבא היפוליט. אני לפעמים קוראת לה בלילה שכולם ישנים וחושך גדול מסביב. אני קוראת לה שתבוא, אבל היא לא באה. "נמאס לי להתעורר כל הלילה בשביל השטויות שלך את ילדה גדולה את לא תינוקת." לא טוב לי עכשיו, לא טוב לי בכלל. יש לי בחילה, אני רוצה להקיא, אני קוראת לאמא שלי והיא לא רוצה לבוא. אני אומרת לה שלא טוב לי ושתבוא להיות קצת אמא שלי. שתבוא לתת לי נשיקה, אבל היא לא רוצה לשמוע ולא לראות, יש לה מספיק על הראש. אני לא רוצה לסלוח לה. אני בכלל לא רוצה לראות אותה. אני גם לא רוצה שהיא תראה אותי. עכשיו שהיא חזרה אני לא רוצה לצאת מפה בכלל, אני אגור לי כאן ברווח שבין החושך לאור. המוות הוא לבן, לבן. הוא נקי. הבטן שלי היא ריקה, היא חלולה. היא נפוחה מאויר ומסתובבת לאט, לאט. הסיבוב של המוות מתחיל באיטיות ובכבדות ולא כמו שאפשר לחשוב. המוות מרעיד לי את העפעפיים. הוא מבלבל אותם ואז הם נעצמים, שהעפעפיים נעצמים זה סימן לשפיריות, הן הרקדניות במוות שלי. אני אוהבת את החושך הזה ולא פוחדת בכלל. עכשיו אני יודעת שמה שנראה מבחוץ כמו חושך מבפנים הוא ריקוד של שפיריות וזה מאוד נעים. אני עוצמת את העיניים ומתחילה לרקוד. עוד מעט יהיה חשוך.