מחבר: חנוך לוין

שם מחזה: כריתת ראש

הטבחית: הלוואי שהייתי יודעת מי אתה. בטח אף אחד. מה יש בך? כלום. למה אני איתך? לא יודעת. מי אתה? מה אתה? מאיפה? מה? סתם. איך יצאת לי בדיוק אתה, אני לא מבינה. נורא מוזר. יש המון, ומכולם אתה. ולמה? איך יצא? למה לא מישהו אחר? למה שמן עם אוזן מקופלת ולא רזה עם סנטרון מחודד? נורא מוזר. ודי טיפשי. יצא לך לפגוש במקרה באיזו מסיבה את חרופצל- כבר קיבלת את חרופצל, וכל חייך עומדים בסימן חרופצל, וכבר את לא תופסת איך יש חיים בלי חרופצל, וחרופצל זה את- ואת זה חרופצל; אבל אם ניגש אלייך במקרה באותה מסיבה רגע לפני חרופצל איזה גרופצל- כבר נכנסים חייך למסלול גרופצל, וכבר את אוהבת את גרופצל, ומתחתנת עם גרופצל, ויולדת ילדים לגרופצל, ואוכלת ונושמת גרופצל, ומהבוקר עד הלילה גרופצל וגרופצל, וכשימות לך הגרופצל תבכי ותבכי, ולא תצליחי להבין איך היו פעם חיים בלי גרופצל, בה בשעה שטם במקום גרופצל ימות לו שם איזה חרופצל, את תאכלי עוגה ותצחקי ואפילו לא תדעי שהיה פעם חרופצל ועכשיו אין חרופצל, כי מה לך ולחרופצל; אבל באותה מידה הרי יכול היה הכול להיות הפוך, שתבכי על חרופצל ותצחקי על גרופצל. וממה נובע הכול? מככה. סתם. זה גורל?- זה אידיוטיזם. ( פאוזה ) אהבה. מי יודע מה זה. חולשה. צורך במשהו. שיהיה משהו. כשאת לבד, את לבד. את מרגישה אוויר מסביבך. ריקנות. אבל כשנמצא לידך איזה גוף, משהו שאפשר למשש, להתחכך, לספוג חום- זה משהו אחר. זה משהו. זה אהבה. זה כשהנשימה שלך מתערבבת עם נשימה של מישהו אחר. זה משהו. זה ביטחון. זה משהו שהוא לא את, והוא נותן לך הרגשה שאת נעשית יותר מאת, שאת נשענת על משהו אובייקטיבי. יש אובייקט. יש משהו. בסיס. משהו. אני לא יודעת איך להגיד את זה מלבד: משהו. אהבה. שכשאת מושיטה יד להדליק את המנורה מעל המיטה באמצע הלילה, היד שלך נתקלת במשהו מוצק שפולט נהמה צרודה ומתהפך לצידו השני. זהו. משהו קיים, משהו, מראים בחברה, זה רשום, זה ישנו, זה פה. זה חצי את. לא בדיוק את, אבל כאילו את. חלק ממך. כאילו. קצת. מתנה. רק בשבילך. לא להתחלק עם אף אחת. משהו. בקיצור: אני לא ידעת. אהבה. ( נרדמת )