מחבר: ארתור מילר

שם מחזה: כולם היו בני

יש לי מין כאב ראש משונה כזה, כאן בקודקוד. כל כך משונה… הכול קורה בבת אחת. החודש חל יום ההולדת שלו, העץ שלו נשבר ברוח, אנני באה, נראה לי כאילו כל מה שקרה פתאום חוזר עכשיו. הייתי מקודם במרתף, ובמה אני נתקלת שם? בכפפת הבייסבול שלו. כבר המון שנים שלא ראיתי אותה. היה לי לילה נורא. ( היא נעצרת) . לילה כזה עוד אף פעם לא היה לי. ישנתי עמוק ו- (מרימה ידה מעל לשומעים) אתם זוכרים איך שהוא היה עובר בטיסה מעל לבית בתקופת האימונים? כשהיינו רואים את הפנים שלו בתא הטייס? ככה ראיתי אותו. אבל מאוד גבוה. מאד מאד גבוה, איפה שהעננים. הוא היה כל כך ממשי, שיכולתי להושיט יד ולנגוע בו. ופתאום הוא התחיל ליפול. והוא צעק וקרא אלי.. .אימא, אימא! שמעתי אותו כאילו הוא איתי בחדר. אימא!… וזה היה הקול שלו! ואני ידעתי שאם אוכל לנגוע בו, אצליח לעצור אותו, אילו רק יכולתי- (משתתקת רגע ושומטת את ידה) התעוררתי., וזה היה כל כך מוזר- הרוח… זה נשמע כמו המנוע שלו. יצאתי הנה… כנראה עוד הייתי די רדומה. שמעתי עדיין את הרעש כאילו המטוס חולף מעלי. העץ התבקע לפני הפרצוף שלי… ואז כאילו- התעוררתי. (היא מסתכלת בעץ. פתאום היא מבינה משהו. פונה אחורה ומפנה אצבע מאשימה, מעט רועדת, כלפי קלר) אתה רואה? בכלל לא היינו צריכים לשתול את העץ הזה. אמרתי את זה כבר אז; היה מוקדם מידי לטעת עץ על שמו. ( מתחילה לכעוס) מיהרנו כל כך. כולם כל כך מיהרו לקבור אותו. אני אמרת לא לשתול את זה עדיין. אמרתי לך ל-… אם הוא לא יחזור, אז אני אתאבד! תצחק. תצחק ממני. (מצביעה על העץ) למה זה קרה בדיוק בלילה שהיא חזרה? תצחק. אבל יש משמעות בדברים כאלה. היא הולכת לישון בחדר שלו, ואנדרטת הזיכרון שלו מתנפצת.