מחבר: חנוך לוין

שם מחזה: יעקובי ולידנטל

שמי רות שחש, אני הגברת של הישבן הזה, ידידים קוראים לו ביג תוחס. כולם כל כך מתפעלים ממנו ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו מה לי ולו? מה אני צריכה את חיית השעשועים המפונקת הזאת צמודה אליי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית. כן, פסנתרנית. ככה שביג תוחס הוא לא בדיוק לאטמוספרה שלי. הוא הרי תמיד מושך אותי למטה ואילו אני רוצה למעלה, עם הצלילים שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. אני- הראש שלי במוסיקה, אבל אלך איתך לבית קפה רק מפני שאני נאלצת להוציא קצת את ביג תוחס לאוורור. כוס קפה? אתה מתלוצץ או מה? שאני אשתה קפה? מה יש לי לשתות קפה? אני מוסיקאית. לא, לא אל תלחץ עליי, אני לא אוכל להתפנות לשתיית קפה. למה אתה לוחץ עליי כל כך?! מה אתה רוצה ממני, אדוני? אדוני, מה יש לך?! מה נטפלתם כולכם? מה עשתה לכם האומנות שאתם מנסים להפקיע אותי מתחומה?! לא, רבותיי הגברים המתרפקים, כאן עוסקים באומנות ואומנות היא אומנות! אני שומעת רק צלילים, צלילים. לטייל?! כבר טיילנו. טוב שיהיה ככה איך שאתה רוצה. לנהר?! מהנהר לבית הקפה ובית הקפה לנהר ומהנהר לבית הקפה. טוב, אין דבר, שיהיה ככה. אני ממשיכה להסתובב איתו כמו יו-יו מפני שרק עכשיו הכרנו ואני רוצה לעשות עליו רושם של אישה נוחה וצייתנית, אבל יבוא יום- כן, יום יבוא- ואני אגיש לו חשבון מלא בעד כל הטיולים האלה. זה הפיתרון היחיד שהוא מכיר- טיול. על טקסי הוא לא שמע. אין דבר, שימשיך לגרור ברגל. אצלי הכול נרשם. אבל קודם חתונה!! יעקובי, אני אמרר לך את החיים ואחר כך אקבור אותך. תזכור אותי. זהו החשבון על הטיולים שלו, ובכלל, וגם בבית הוא ימשיך לשלם לי עד הסוף. הוא ילמד להכיר אותי. הוא ילמד מהר מאוד את המקום שלו. מצד שני, הוא יחזיר הכול בפרצוף כשיוכל. אני כבר מריחה אכזבה וכישלון. מה הייתה הטעות שלי? שהתנפלתי עליו עם הכול בבת אחת. הגזמתי, כרגיל. צריך לתת לו בהתחלה קצת חופש, שינשום קצת, ובעיקר אני צריכה פחות להתבלט ויותר לתת לו להרגיש שהוא החשוב, הוא החשוב, הוא החשוב, כמובן שהוא לא החשוב- הוא חשוב כמו הנעליים שלי. אבל לקשור אותו צריך לדעת, לאט ובתבונה, באופן הדרגתי מבלי שירגיש. עד שבוקר אחד הוא לא יוכל לקום ולא יוכל ללכת ולא יוכל לעשות שום דבר, רק איתי. כן, ככה. ועל הסבלנות וההתאפקות ונמיכות הקומה שאני צריכה לגלות כלפיו עכשיו, הוא עוד ישלם לי ריבית דריבית, וכשיגיע היום ואבלוט שוב למעלה, אתחוב לו חשבון גדול וארוך ישר לתוך הפה. אבל מה הייתה הטעות שלי? כמה שאני מושפלת! אני עם הקונצים שלי תמיד, איזו טיפשה! אין דבר, אני אומרת לעצמי: רותי'לה עוד קצת התאפקות יום החשבון יגיע. הוא עוד ישיר אצלך! ובינתיים לא לאבד את ההיגיון. הטעות היסודית שלי, כפי שאני רואה אותה עכשיו, הוא שהכנסתי הביתה את השי כלולות לידנטל נגד רצונו של יעקובי. מסתובב לו שי כלולות בין הרגליים ואף אחד לא יודע בשביל מי ובשביל מה ולמה. כשאיתמר ואני רוצים למיטה, הוא בדיוק דופק את המזרנים. כשאנחנו רוצים לעשות אמבטיה- הוא משרה כביסה. כשאנחנו רוצים לשתות קפה הוא מתקן את הפלטה החשמלית, וכשאנחנו לא רוצים קפה- הוא שותה את כול הקפה לבד. אין מקום שהוא לא נמצא בו ואין רגע שלא רואים אותו! הוא מקור כל הצרות והאסונות, הוא מפר את ההרמוניה המשפחתית, הוא מכרסם את חיי הנישואין שלנו מהרגע הראשון, הוא ורק הוא! אבל עכשיו אני ויעקובי נשכח כל מה שהיה ונתחיל חיים חדשים. מה לא?! לא! לא, איתמר, אל תלך! תזכור איך הקסמתי אותך איתמר. איתמר שלי, תן לי להקסים אותך עכשיו, תן לי. אבל למה….? למה? ומי אתה בכלל שאתה מרשה לעצמך לעזוב אותי?! איש מקומט עם כובע מקומט! התפורר בין הידיים. נטרפו כול המהלכים. שגיתי בכול השיקולים. טיפשה, טיפשה עלובה! ריבית דריבית רצית כבר לעשות בשביל החשבונות שלך. טיפשה כבדה עם הרבה בשר, כל כך הרבה בשר! פיקחית אהה?! פיקחית והבשר מתנדנד ומתנדנד. מהומה גדולה. אפשר לחשוב מי יודע מה! טוב לך, שמנה?! יופי לך!! בודדה ומבוישת. נמאס. נמאס לי.