מחבר: מקסים גורקי

שם מחזה: ילדי השמש

תרשה לי לחיות איתך. רק תן לי לראות אותך. לשמוע אותך מידי יום. אני עשירה. קח כל מה שיש לי, בנה לעצמך אולפנא למדע, מגדל! אתה תטפס משם ואני אעמוד בפתח ולא ארשה לאיש להיכנס. מכור את כל הבתים שלי, את כל האדמות שלי. קח את הכול קח גם אותי, כדי שתמיד אוכל לראות אותך. אל תדבר אליי זה לא יהיה נחוץ. רק הבט בי מעת לעת, זרוק לי חיוך פה ושם. אם היה לך כלב- לא היית מחייך אליו מעת לעת? האם לא היית מלטף אותו מפעם לפעם? תרשה לי להיות הכלב שלך… אני טיפשה. טיפשה מאוד. לעולם לא אצליח להבין את הכתוב בספרייך. אתה חושב שאי פעם קראתי אותם? לא יקיר, נהגתי לנשקם. הייתי מביטה בהם ויודעת שהם מלאים במילים שאיש מלבדך לא יוכל להבין. ואז הייתי מנשקת אותם. נסה להבין אותי, אני אוהבת אותך. אני חשה כל כך מאושרת לצידך, כה טהורה ונקייה. איש האלוהים אני אוהבת אותך. אני אוהבת כאילו הייתי כלבה. אני לא יכולה לדבר. אבל אני יכולה להישאר שקטה. שתקתי במשך שנים כה רבות. בעוד הם, קרעו את ליבי לגזרים. אבל כאשר אתה ואני נהיה ביחד… כאשר אתה תהיה שלי… אבל על מה אני מדברת כל הזמן הזה? דיברתי על הדבר הזה עצמו. אני אוהבת אותך עד כדי כך שיצאתי מדעתי?!?!?!