מחבר: חנוך לוין

שם מחזה: ייסורי איוב

[נכנס מבשר מוות א'] הבית ריק, גם אין לך הליכה נמרצת של מי שבא לקחת משהו. הידיים שלך מושטות אליי בהיסוס, אתה רוצה לומר לי דבר מה. [פאוזה] לו הייתה לך בשורה קשה בשבילי, היית עומד מולי עמידה נוקשה. כיוון שאתה משתדל מאוד להיות אנושי, אני מבין שהבשורה היא לא קשה, היא נוראה. [מתקרב אליו] היית מיטיב איתי יותר לו הבטת בי במבט צונן. לעיניים האלה רוויות חמלה והשתתפות בצער יש רק משמעות אחת… [נפלטת מפיו אנקה] מי מהם?! מה?! הבכור?! באמצע סעודת צהריים?! פרצה שריפה.. מבחוץ שמעו את זעקות הפחד והייסורים של הלכודים בחדר; עד שגוועה האש גוועו גם הזעקות…?! הנה בני הבכור. תינוק שהיה נרדם על כתפי שליו ובוטח. התינוק שהיה קורא לי בלילה "אבא!", ויודע שאבוא וארים אותו אל חיקי. וכשהתרוצץ בחדר וזעק, אפוף עשן, וכל השנים פתאום נשרו ממנו כמו קליפה, והוא היה שוב ילד מבוהל, "אבא!" הוא קרא לי, "אבא, אבא!" הוא צעק ולא הבין איך זה בשרו שהוא יקר כה לאביו עולה באש, ו"איפה אבא?" הוא קרא לי "אבא, אבא!". הנה בני הבכור. פניו מופנים אלי, אך כבר צופים למשהו שמעבר לי, כאילו, מאוכזב, הפנה לי עורף והלך לו הלאה משאיר אותי לבד לשאת את כובד אשמתי. [נכנס מבשר מוות ב'] מה?! עוד מבשר מוות? אין לי כוח להכיל בשורות נוספות! נשארו לי שתי בנות ובן, רחם עליי. [פאוזה] גם שתי בנותיי? באותה סעודת צהריים הזמין אליו גם את כל אחיו ואחיותיו? בנותיי, ילדות שלי אני עדיין רק בתחילת הצער על אחיכן הבכור. עכשיו הגעתן אתן, שתי ילדות מתות, וגם אתן תובעות בעקשנות אילמת את מנת הצער שלכן. כמו פעם, שהייתן קופצות על צווארי עם שובי הביתה, צוהלות צווחות, מקשקשות בלי הרף, מנשקות אותי בשפתיים חמות על לחיי, והבל פיכן רענן כל כך, וקוראות: "אבא, הבט על השמלות החדשות שלנו!"… "אבא!" אתן קוראות לי עכשיו, " הבט איך אנחנו שוכבות בלי לזוז! איך איננו נושמות! אבא, אתה חושב שזה יעבור לנו כמו כל מחלות הילדות? מתי, אבא? מתי נקום? מתי נצא לגן? מתי ירשה לנו הרופא לראות שוב את השמש? ואם לא נקום, אבא, בכה עלינו! בכה על ימי הפז של ילדותנו, שהיו הכנה לאושר הגדול, ואיפה הוא אבא? האושר הגדול?!". אבל רגע, בנות שלי, חכו, עוד לא גמרתי עם אחיכן הבכור, איך יספיק לי הצער לכולם? הלוא גם אם איהפך ללפיד בוער של צער וחרון, כמה זמן אוכל לבעור? כמה זמן אוכל לצעוק "מתו לי בני הבכור ושני בנותיי, מתו לי בני הבכור ושני בנותיי…!" הארץ כה גדולה והשמיים רחוקים, ולי יש רק גרון אחד, גרון אחד!! ועוד לא שכחתי גם את הצער על אובדן רכושי היקר, ואני אהבתי גם את רכושי, הוי רכושי וכספי, הוי ילדי ילדי, הוי כמה עבודה של צער מוטלת פה עליי! [פאוזה. ולפתע…] הוא הזמין אליו לסעודה את כל אחיו ואחיותיו?! בן זקוניי גם הוא היה שם, ליד אותו שולחן?! [נכנס מבשר מוות ג'] מה?! הוא היה שם? הוא איחר להגיע? יש לי בן! מה? המוות חיכה לו בדרך? ברעש אדמה סלע ניתק מראש ההר, התגלגל על השביל ומחץ את העוברים בו? ביניהם בני? לא , לא ינחם אותי לדעת שלא היו ייסורים, לא ינחם אותי לדעת שהמוות הוא לא רק שלי, שהיו שם עוד ילדים, לא! בן זקוניי, היקר מכולם, הצער על כל אחד מכם צריך היה להציף אותי כליל. הצער על ארבעתכם הוא משהו שאין לי כוח לשאת. לפיכך, בן זקוניי, אני דוחה מעליי את בשורות מותך למועד מאוחר יותר. מי ייתן ואזכה ליום בו יהיה בי כוח למלאכת הצער המפרכת גם עלייך. עכשיו אומר רק זאת: ברוכים הבאים. כולם חזרו. הנה הם כל ילדיי. ילדים שלי, ילדות שלי, חזרתם הביתה. ושוב מלא הבית כמו פעם. ברוכים הבאים.