מחבר: חנוך לוין

שם מחזה: חפץ

(נכנס חמוש מדבר על עבר צד הבמה אל חייליו) הֵיכָן הַמֶּלֶךְ הַלָּזֶה? – בְּנֵי-חַיִל, עִמְדוּ כֻּלְּכֶם בַּחוּץ. (חייליו מבקשים להתקדם) הַמְתִּינו-נָא בַּחוּץ. תּוֹדָה לָכֶם. שִׁמְרוּ-נָא עַל הַשַּׁעַר. (אנשיו יוצאים ופאוזה בה מבחין במלך) הוֹ, מֶלֶךְ מְתוֹעָב, הַב לִי אֶת אָבִי! (מקשיב למלך) שלא ארתח? טִפַּת-הַדָּם שֶׁבִּי שֶׁלּא תִּרְתַּח, תַּצְהִיר כִּי אָנכִי מַמְזֵר; תִּזְעַק שֶׁמּוֹלִיִדי – אִשְׁתּוֹ סוֹטָה; תִּצְרוֹב אוֹת-זְנוּנִים בַּמֵּצַח הַתָּמִים, הַצַּח וְהַטָּהוֹר שֶׁל הוֹרָתִי. הֵיכָן אָבִי? (שומע את תשובתה: "מת") (למלך) כֵּיצַד הוּא מֵת? לא אִדָּחֶה בְּקַשׁ: לַעֲזָאזֵל – שְׁבוּעַת הָאֳמוּנִים! כָּל הַנְּדָרִים – לַאֲבַדּוֹן-צַלְמָוֶת! מוֹרָא שָמַיִם וּמוּסַר-כְּלָיוֹת – אֶל תַּחְתִּיּוּת-שְׁאוּל! יִקֹּב הַדִּין! אֲנִי מוֹחֵל עַל שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, הַזֶּה, הַבָּא, יָבוֹא אֲשֶׁר יָבוֹא – אֳבָל נָקָם אֶקַּח, נָקָם עַל מוֹת אָבִי. אֵין מַעְצוֹר לְעֹז-חֶפְצִי, אַף לֹא עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ! וְגַם אִם דַּל כֹּחִי, אֵדַע לְכַלְכֵּלו אוֹתוֹ, שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה. אֶל אוֹהֲבְי אָבִי, מַלֵכִּי, אֶפְתַּח אֶת זְרוֹעוֹתַי, כָּךְ לִרְוָחָה; וּכְמוֹ הַפֶּלִיקָן הַמְשַׁסֵּעַ אֶת לִבּוֹ לְהַחֲיוֹת אֶת גּוֹזָלָיו, אֲנִי אַשְׁקֶה אוֹתָם בְּדַם-לִבִּי אָבַל… (שומע קולות מבחוץ, אופליה מבקשת להיכנס) מַה מִּתְרַחֵשׁ? מָה הַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה? (נכנסת אופליה ובידיה פרחים) הוֹ, לֶהָבָה, יַבְּשִי אֶת לְשַׁדִּי! דְּמָעוֹת רוֹתְחוֹת, צִרְבוּ, הַשְׁחִיתוּ אֶת מְאוֹר-עֵינַי! חֵי אֱלֹהִים, אֲנִי אֶשְׁקֹל אֶת טֵרוּפֵך בְּכַף-מאזְנַיִם, וְנִקְמָתִי תִּכְבַּד, תַּכְרִיע אֶת הַכַּף. הוֹ, שׁוֹשַׁנָּה! עַלְמָה תַּמָּה, אָחוֹת לִי יְקָרָה, אוֹפֶלְיָה הַמְּתוּקָה! בְּשֵׁם הָאֱלֹהִים! הֲיִתָּכֵן שֶׁבִּינָתָהּ שֶׁל נַעֲרָה רַכָּה תִּכְבֶּה כְּמוֹ נֵרוֹ שֶׁל אִישׁ זָקֵן? הַנֶּפֶשׁ הָאוֹהֶבֶת – אֲצִילָה; בְּרֹב אֲצִילוּתָהּ הִיא מְשַׁגֶּרֶת אֶת הַמֻּבְחָר שֶׁבָּהּ אֶל בְּחִיר-לִבָּהּ, לְאוֹת וּלְמַזְכֶּרֶת. (מקשיב לשירתה המוטרפת) אִלּוּ הָיִית בַּת-דַּעַת וְשִׁדַּלְתְּ אוֹתי נָקָם לָקַחַת, לא הָיְתָה נַפְשִׁי כָּל כָּךְ נִסְעֶרֶת. הוֹ, אֱלֹהִים, הַאִם רוֹאוֹת עֵינֶיךָ? מַלֵכִּי! אָבִי; קִבְרוֹ הָאַלְמוֹנִי – לא יָד וָשֵם, לא חֶרֶב וְלא שֶׁלֶט-גִּבּוֹרִים לְזִכָּרוֹן, לא טֶקֶס-הַלְוָיָה וְלא-הֲדַר-כָּבוֹד – הַתַּעֲלוּמָה זוֹעֶקֶת כְּמוֹ בַּת-קוֹל מִן הַשָׁמַיִם, וּמְצַוָה עָלַי לַחְקֹר עַד-תֹּם! (פאוזה קצרה) לְבַּקַשָׁתְךְ, אֶלָּוֵה אֵלֶיך.