מחבר: וויליאם שייקספיר

:

הלנה : הו, רשע מרושע! אתם כולכם מתעללים בי להנאתכם, פוגעים בי בזדון ובגסות, כי אין בכם אף שמץ אדיבות. לא די לכם, לא די, כי תשטמוני- גם יד – ביד ללעג תשימוני? אלו גברים אתם, לא רק בשם, לא השפלתם עלמה ללא רחם: לנדור, להישבע, לשיר לי תהילות, ובלבבכם – אני יודעת- שבע קללות. על הרמיה אתם רבים – מאהבה, עכשיו עלי תריבו : מי יגדיל איבה? אכן, תפארת, מעשה גבורה : לתעתע בבתולה ברה עד בכי. לא, איש מבני האצולה לא יתגולל על נפש אומללה לשים אותה לבוז ואיטלולה! אלי! גם היא בסוד מזימתם. עכשיו מובן לי : הם חברו שלושתם לפגוע בי ברשע שנינתם. מרשעת, הרמיה! כפוית טובה! האם זממת, האם נדברת אתם לרדוף אותי בלעג מתועב? והסודות אשר המתקנו יחד, וכל שבועות – האמונים שלנו, והשעות אשר קבלנו יחד על מרוצת הזמן, אשר הפריד בינינו, כל זה – אלי! – כל זה נשכח מלב? אנחנו, הרמיה, רקמנו יחד מעשי בראשית, וציץ אחד הפריחו מחטינו באותה רקמה, יושבות על כר אחד, נותנות קולנו יחד, בזמר האחד, כמו לו דבקנו יד ביד, צלע, וקול ורוח להיות לגוף אחד. וכך צמחנו יחד, כמו תאומי-דבדבנים, אחד- אחד, אשר היו לאחדים- צמד-מגד על גבעול אחד, גוף וגוף – ורק לבב אחד, כמו שנים אוהבים אשר דגלם אחד הוא – אהבה, ואת בריתנו הישנה תחללי, ויד ביד אתם תתעללי בידידתך האומללה? לא ידידות דרכך, לא דרך עלמות ותום! אני, אני המיוסרת, אבל כל אחיותינו יוכיחוך על בגידתך. ולא מבוז שיסית בי את ליסנדר, לרדוף אחרי ולשבחני- עיניים ופנים? וזה, דמטריוס, אהוב משנה שלך, (אשר רמס אותי ברגל גאווה) כלום לא שלחת אותו לקרוא אחרי אלה, עטרת, בת שמים, כלילת היופי, אלוהית? מדוע ידבר כך אל שנואת נפשו? ולמה זה ליסנדר לך מתכחש, לאהובת לבו, ומחזמר עלי בחינוני חיבה- אם לא בשליחותך, במצותך שלך? ואם אינני אהובה כמוך, לא בת מזל, לא מלבבת נועם, כי ענייה מכל, אוהבת בלא תגמול- הלא זקוקה אני לרחמייך, ולא ללעגך. כן, כן! התמידו, זיקפו עיני – תוגה חרצו לשון מאחור מאחורי גבי, קרצו שפה ועין, כיד המהתלה המתוקה- היא תרשם בספר הימים! לו יש בכם חמלה, טוב-לב או דרך ארץ, לא הלעגתם עלי בהתולים. אבל היו שלום, כי האשם גם בי, ובלכתי או במותי הוא יכופר.