מחבר: צ'כוב

שם מחזה: השחף

אני כ"כ עייפה…מעט שלווה, שלווה…אני שחף…לא. לא ככה. אני שחקנית. נו כן… מדוע אתה אומר שתנשק את האדמה שעליה אני דורכת? צריך להרוג אותי, כמו את השחף… אני מצטיירת לעצמי כמו… לא משנה…אירינה ניקולאייבנה כאן…כן וגם הוא כאן! נו כן, לא חשוב, כן…הוא לא האמין בתיאטרון. תמיד לעג לחלומותיי, עד שגם אני חדלתי להאמין בעצמי ואיבדתי את כל הלהט…אחר כך הייתי כל כך שקועה באהבה ובקנאה ובחרדה מתמדת לתינוק שלי…וכששיחקתי תפקידים, ביצעתי אותם גרוע. לא ידעתי איפה להחזיק את הידיים, איך לעמוד על הבמה ואיך לשלוט על קולי. אין לך מושג איזו השפלה זו- לדעת שאתה משחק נורא ולא מסוגל להשתפר…אני שחף… לא, זה לא זה…אתה זוכר שירית בשחף? אני הייתי מן שחף כזה, שחף טועה. ואז הופיע גבר, שהבחין בי ומאחר שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות הוא הרס אותי…רעיון לסיפור קצר…לא, זה לא זה…על מה דיברתי? אה, כן- אני מדברת על הבמה! עכשיו אני כבר לא כזאת…היום ני שחקנית אמיתית. אני משחקת מתוך שמחה, בהתלהבות. כן, על הבמה אני שיכורה ומרגישה כל כך יפה…ועכשיו, כשאני כאן, אני כל היום הולכת וחושבת, חושבת ומרגישה איך מיום ליום גדלים בי כוחות הנפש. עכשיו קוסטייה, ברור לי כבר כי במקצוע שלנו- משחק או כתיבה- היינו הך, מה שקובע באמת, אינם, לא התהילה, לא הזוהר ולא כל הדברים שעליהם נהגתי לחלום, אלא היכולת להתגבר על מכשולים ולהמשיך. לשאת את הצלב ולהאמין! אני מאמינה ולכן כואב לי פחות! היו אני מתרכזת אך ורק בייעודי כשחקנית, לכן אינני פוחדת יותר מהחיים! ששש…אני הולכת. להתראות. פעם, כשאהיה שחקנית חשובה, תבוא לראות אותי, מבטיח? ועכשיו…(לוחצים ידיים) כבר מאוחר. אני בקושי עומדת על הרגליים…אני תשושה, אני רוצה לאכול. לא, לא… אלתטרח ללוות אותי, אני אסתדר בעצמי…הסוסים שלי לא רחוקים…אז היא הביאה אותו איתה? למה? לא משנה. כאשר תראה את טריגורין, אל תאמר לו כלום…אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו עכשיו יותר מתמיד…רעיון לסיפור קצר…אני אוהבת אותו, אוהבת בלהט, אוהבת נואשות. איך שפעם הכול היה נפלא, קוסטייה! זוכר? (מדקלמת מתוך המחזה של קוסטייה) "בני אדם, אריות, נשרים ועורבים, יונקים בעלי זימים וכן יצורים מיקרוסקופיים למיניהם- בקיצור, כלל היצורים החיים, כלל צורות החיים שהשלימו את מעגל קיומם האבל- דעכו. (מחבקת לפתע את קוסאייה ורצה החוצה מבעד לחלון הזכוכית הצרפתי.