מחבר: מולייר

שם מחזה: הקמצן

הרפגון: (קולו נשמע מן הגן בצווחו על הגניבה והוא בא בחופזה ובגילוי ראש) גניבה! גניבה! רצח! תיפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה. איזה הוא? איה הוא? איפה הוא מתחבא? מה עלי לעשות כדי למוצאו? לאן לרוץ? האין הוא שם? האין הוא פה? מי זה? עמוד! (אל עצמו בתופסו בזרועו) השב לי את כספי, נבל… הה. אני הוא זה! ראשי סחרחר עליי ואינני יודע איפה אני, מי אני ומה אני עושה. אבוי, כסף מסכן שלי , כסף מסכן שלי, ידיד נפשי היקר! הנה נלקחת מעמי, ומאחר שנטלת ממני נטלה משענתי, נטלה נחמתי, נטלה שמחתי, הכל חושך בעדי, אין לי תכלית וטעם בעולם. אם אין אתה לי, למה לי חיים? תם ונשלם. אין בי כוח לשאת עוד. אני הולך למות, אני מת, אני קבור. האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחייה על ידי שישיב לי את כספי או שיודיע לי מי לקח אותו? אה, מה אתם אומרים? לא, אין איש. זה שעשה את המעשה יהיה מי יהיה, הרי ארב יפה יפה לשעת הכושר ובחר בדיוק את הזמן שדיברתי עם בני הפגע-רע. לדרך! אלך לעורר את הדין ולדרוש כי יעמידו לחקירה את הבית כולו, משרתים ושמשים ובן ובת ואותי עצמי. כמה אנשים נתאספו פה! בכל אשר אשים את עיני אין אדם שאינו חשוד עלי וכל אחד נראה לי כאילו בוא שגנב ממני. אה? מה הלחישות הללו שם? על זה שגזל את כספי הם מתלחשים? מה הרעש הזה שם למעלה? או הגנב נמצא שם? אנא ברחמיכם הרבי, אם יודע לכם דבר על גונב כספי – הנני מתחנן לפניכם: הודיעוני נא דבר. האין הוא מתחבא שם ביניכם? הם מסתכלים בי כולם וצוחקים לי בקול. אני מבטחכם שיש להם חלק בגניבה. מהרו, הבו קצינים, שוטרים, שופטים, דיינים, כלי חקירה, עצי תליה ותליינים. אני אתלה את כל באי עולם ואם אינני מוצא את כספי אני תולה את עצמי אחר כך.