הנערים בחבורה
מחבר: מארט קראולי
:
באמת שאני לא רוצה להיכנס לזה. אתה יודע את הכל בעל פה. אמא שלי סירבה להניח לי לגדול. היא החליטה בתוקף- לעשות ממני ילד נצחי, והיא עשתה עבודה לא רעה לעזאזל. והאבא שלי עמד מנגד, והניח לה לעשות את זה. (קצב) מה שאתה רואה לפניך הוא ילד מגודל. וכל זה נעשה בשם האהבה- מה שהיא כינתה בשם אהבה, ומן הסתם האמינה שזאת אהבה, בו בזמן שלאמיתו של דבר היא פשוט סיפקה את הדרישות שלה- הזינה את הבדידות של עצמה. (קצב) היא הפכה אותי לחברה שלה, לחברה המאהבת שלה (קצב) הלכנו יחד לכל הסרטים המוסיקליים המחורבנים האלה. אני הייתי בוחר לה את הבגדים, ואומר לה מה ללבוש, והיא הייתה לוקחת אותי אתה למכון יופי, ושם היו מחמצנים לשנינו את השערות, ועושים פרמננט ומניקור. (קצב) אבא הרשה שזה יקרה. (קצב) והיא שכנעה אותי שאני ילד חולני ואסור לי לרוץ ולשחק ולקבל מכות- אוי לא! אני הייתי שברירי וחיוור ורק לשמוע אותה אומרת את זה- אני הייתי ממש כמעט נקבה. אני לא יכול לחזור בפנייך על אלפי הפעמים שהיא הייתה אומרת לי "אני נשבעת לך, מייקל, אתה היית צריך להיות ילדה". היא הייתה משכיבה במיטה עם בקבוקי גומי חמים, והבובות שלי: בובות הנייר שלי, ושמלות הבובה שלי, ובתי הבובות שלי! (קצב מהיר) אבא קנה אותם בשבילי (קצב. במהירות הולכת וגוברת) והיא טיפלה בי, ומרחה לי משחת ויקס על החזה, וקרם מרענן על הפנים, ואמרה איזה עיניים נהדרות יש לי ואיזה שפתיים יפות יש לי. היא רחצה אותי באמבטיה יחד אתה עד שנעשיתי גדול מדי ולא יכולנו להיכנס לשם ביחד. היא הכריחה אותי לישון אתה באותה המיטה עד שהייתי בן ארבע עשרה- עד שלבסוף סירבתי בתוקף לבלות שם אפילו לילה אחד נוסף. היא לא רצתה להכין אותי לחיים או איך להסתדר בעולם הגדול באופן עצמאי, כי פחדה שמא אעזוב אותה. אבל אני עזבתי בין כה וכה. והנה אני כאן- בלתי מצויד, בלתי ממושמע, בלתי מיומן, ובלתי מסוגל לחיות! (קצב) ואתה יודע, עד עצם היום הזה היא עוד אומרת, "לא איכפת לי אם אתה בן שבעים, אתה תמיד תהיה התינוק שלי". ואני לא צריך להסביר לך כמה שזה מטריף אותי! הזונה הזאת לא תבין לעולם שמה שתמיד אהיה זה הבן שלה- מזה עשרים וחמש שנה שחדלתי להיות התינוק שלה! (קצב) ואל תבין אותי לא נכון. אני יודע שזה קל להתפרץ ולהאשים את אמא ואת אבא ולומר שהכל בגללם. שאנחנו היינו פשוט קורבנות חסרי אונים של כפיה. אך בסופו של דבר, אנחנו אחראים בעד עצמנו. ואני משער- אני לא בטוח- אבל אני רוצה להאמין בזה- שבאיזו שהיא דרך אומללה ומסוכנת משלהם- הם פשוט אהבו אותנו יותר מדי. (קצב) פיניטו. נא למחוא כף. רחמים עצמיים- אין דבר יותר טוב מזה, נכון?