מחבר: סוזן ננוס

שם מחזה: הניצול

נדמה לי כאילו כל חיי עברו עליי בציפייה להיות שוב איתך. בצד הארי, במחנות… רק אתה. אתה היית במגרש המסדרים. בגללך הצלחתי לעבור את עבודות הכפייה במפעל התחמושת, כשמילאתי בשבילם כדורים. אתה הוא הסיבה שבגללה לא גמרתי עם עצמי כשהפכו אותי לזונה של ה-s.s . כשהפרידו בינינו במידנק, ניסיתי לחקוק את פניך בזיכרון שלי. כשגילחו את ראשי דאגתי מה שתחשוב. אבל מה שהפחיד אותי יותר מכל היה החשש שאתה תמות ואני יישאר לבדי. שאצליח לעבור את הזוועה, ואתה לא תהייה. ואז החל השיעול. ריאותיי נפגעו, חליתי יותר ויותר. לא אני הייתי זו העתידה להישאר לבד. אחרי השחרור הוציאו אותי מברגן- בלזן על אלונקה. הם אמרו לי ששולחים אותי לבית חולים בשוודיה. רק אתה יכולת למצוא אותי שם באונייה. כששמעתי את קולך זה היה כמו מתוך חלום. התחלתי לקרוא בשמך ולצעוק, ולפתע היית לידי, מחבק אותי נושק לי. יכולתי להרגיש את הריח שלך ולא יכולתי לעצור את הדמעות. כל כך רציתי להיות איתך. כל כך רציתי לנחם. רציתי שנתחלק בכל מה שנשאר מהחיים. אבל זה היה מאוחר מידי. מתתי בזרועותייך.