מחבר: עדנה מזי"א

:

אחרי הפה שפתחת עליי אתמול, גם לא רצתי להגיד לך. מה אתם דואגים כל הזמן? אני לא בת שלוש! חזרתי בזמן לטקס הדפוק הזה שלא בזין שלי ללכת אליו. מה עוד אתם רוצים? אני לא רוצה לעמוד שם כמו מפגרת עם חולצה לבנה ואני לא רוצה להשתתף ב"טקס חלוקת תעודות בגרות הראשון אחרי הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים"… ואני לא רוצה לחגוג על שקופיות של ערבים בלי נעליים, וטנקים שרופים, ורבין מחכה לנאצר, והכותל הדפוק… בא לי להקיא. לא, לא עושים לי שטיפת מוח- פותחים לי את העיניים, ואתם לא מוכנים לשמוע כי אתם נעולים בתוך החירתניקיות הדפוקה שלכם. כי בשבילכם החולם התגשם אז לא איכפת לכם שזה על גופות של אחרים. באיזו זכות בכלל אתם חולמים על ארץ של מישהו אחר!!! אלו הדעות שלי גם לפני שפגשתי את אילן, ואתה בדיוק יודע את זה. כשהיו התמונות של הרבנים מתנשקים עם הכותל אני אמרתי שזה מגעיל אותי שבשישה ימים העם הזה הפך לעדר פרימיטיבי. זה היה הריב באוטו בדרך לבת מצווה של הקרצייה מחיפה, וזה היה יותר מחודש לפני שפגשתי את אילן אני בדיוק זוכרת מתי זה היה. אני נסעתי היום לרמאללה, כדי לחלק כרוזים נגד הכיבוש. זה איפה שהייתי, וזה מה שאני יודעת לעשות. אני הסתובבתי שם עד העוצר ודיברתי עם אנשים כדי שידעו שיש כאן גם אנשים שפויים. אני לא הולכת לעמוד שם כמו קולב ציוני דפוק. אתם למדתם מהנאצים ועכשיו אתם רוצים להחזיר לערבים מה שהנאצים עשו לכם…