מחבר: יעל רונן

שם מחזה: המדריך לחיים הטובים

עוד משמרת, ועוד משמרת, אני משתגע פה. כולנו משתגעים, עוד מכונית, ועוד ערבים. אני כבר לא יכול לראות אותם יותר, כל הערבים מחייכים אליי עם הפרצוף שלהם, מנסים להפחיד אותי, אני אפחיד אותם בחזרה. שיירת חתונה מתקרבת למחסום, רעש של ערבים שרים וצוחקים, הם מחייכים אליי במחסום כאילו עושים דווקא, בא לי לפתוח את הנצרה ולרסס את כל הטור. שיפסיקו לחייך אליי. היום כשהיינו בסיור קיבלנו הודעה במכשיר: "דמות חשודה בקטע 512" ידענו שיהיה פה אקשן, "זה יכול להיות מתאבד". "תרים את החולצה!"- לא היה עליו כלום. הוא עמד שם, עם הכרס השחומה שלו בחוץ, והיה לו פנים של ילד מעוות, רצתי אליו ובתנופה הכנסתי לערבי אגרוף לתוך הפרצוף. בחיים לא הכנסתי ככה למישהו, הוא התרסק על הכביש, ירד לו דם מהשפה ונזל לו על הסנטר. הובלתי אותו מאחורי הג'יפ. העפתי אותו פנימה,הערבי שלנו שכב די בשקט ורק בכה בשקט לעצמו, הפרצוף היה ממש על האפוד והוא דימם ועשה מין שלולית של דם ורוק וזה הגעיל והכעיס אותי. אז תפסתי אותו בשיער וסובבתי את הראש שלו על הצד, הוא בכה בקול, וכדי שישתוק דרכנו לו על הגב יותר ויותר חזק. בכניסה למוצב כולם שרקו ומחאו כפיים, הערבי לא הפסיק לבכות, ומישהו שהבין ערבית אמר שכואבות לו הידיים מהאזיקון. דניאל התקרב אליו ונתן לו בעיטה בבטן הערבי התקפל מכאב וחרחר, ואז דניאל שפך על הערבי מים מהמימייה "תשתה, תשתה יא מגעיל". הערבי שלנו היה במצב לא טוב, פוצצו אותו חזק מידי והוא נראה מעולף, ישב מקופל עם הידיים מאחורי הגב, השומר אמר שהוא השתין במכנסיים כשבעטו לו בבטן. התקרבתי אליו והוא כל כך הסריח הוא כנראה גם חרבן או משהו כזה, הידיים שלו היו כחולות לגמרי וזה ממש הבהיל אותי בהתחלה. אבל הייתי עצבני אז תפסתי לו אותם והרמתי אותו מהרצפה במשיכה והוא נעמד כמו טיל. לקחנו אותו לחטיבה שמה הסתבר שהערבי שלנו סתם ילד בן שש עשרה- עם פיגור שכלי.