מחבר: חנוך לוין

:

בגווי הם הולכים למזרח, השמש עולה מול פניהם ושוקעת בעורפם. עכשיו לילה. הם נבלעים בחושך, אב ובנו בזרועותיו. ערב. האב משכיב את בנו לישון, ערב ולילה. יום ועוד יום, הנה הם שניהם, מתגלגלים בחול, בפתח הבקתה, צוחקים. בוקר שן ראשונה. בוקר- הילד לומד ללכת. האב תומך בו; הנה, כבר לא תומך. הוליד מקשקש:"אגא" ו"אדא" בוקר- הילד משכים ואומר:"אבא". הנה הציפורים שראו לפני שבוע נחות עכשיו על גג ביתי. כמה שנים עברו? אביב וקיץ, סתיו וחורף, צוחקים אב ובנו, ואני מכחישה, מאפירה, סריס מסרק את שערי בתנועות איטיות כמו קנה על הברק שהועם והשחור שהאפיר, על אצבעותיי השמנמנות הוורודות שנעשו גרומות כאצבעות אשימא אחותי לפני מותה. צוחקים אב ובנו, הלוא עלי הם צוחקים, מצצו את עסיס חיי עד תום והלכו להם הלאה. כמה שנים עברו? פה אני יושבת ימים תמימים, צופה בחלון, טווה באצבעות רזות את שנאתי. כמה אני שונאת את שניהם, את נשימתם, אתה הליכתם על-פני האדמה הזאת, אשר פעם תכסה את פני! אהה, אין בעולם אהבה! ובכל ההבדלים הם בין שנאה לוהטת לשנאה כבויה! כמה שנים עברו? שימי עוד אודם על הלחיים! מרחי היטב את הצבע השחור בשיער, יש קצוות שיער לבן מעל האוזן! והכחל בעיניים- חזקי אותו, חזקי! חזקו את ביצורי הגוף! הבעירו אש בפנים! אויב גדול הולך ומתקרב, מאיים להמיט עלי כליה! כמה שנים עברו? קראו להם. הגיע המועד לרסיסי המשפחה להתאחד.