מחבר: חנוך לוין

שם מחזה: הוצאה להורג

חיוכי סתיו זה סיפור נצחי של כשלון. הם באים בזה אחר זה. הם מרגישים כוח אדיר. הם בטוחים שיכבשו את העולם. הם מטפסים עליך. משפשפים, משפשפים, משפשפים, בפנים מוצפים בדם, כאילו מנסים לפתור בתוכך איזה חידה מסובכת ואז הם מתיזים שתיים-שלוש התזות, וחרחור, וכבר הם סרוחים בשקט מעלייך כמו סחבה לחה הם לא מדברים יותר על כיבושים. צדקת בקשר לאהבה. היא רגש מסתורי והגבר שאותו אני אוהבת לא בגלל יופיו, מעמדו רכושו אני אוהבת. לא, אני אוהבת- כי אני אוהבת. בלי סיבות ונימוקים ובלי לדעת למה. וצר לי, אבל אם לנהוג ביושר: הגבר הזה הוא פשוט לא אתה. אין כאן שמשות טהורה, אין הכנעה והשפלה לשמה. מתחת למדי המשרתת שלך שני אשכים מתנדנדים. אבל בלילה, כשאני כבר ישנה, אתה הרי תרבץ על המזרון שלך, תהגה בי,תפשפש קצת בין רגלייך, מדליק לפיד גברי קטן ונהנה. אבל החלומות? מה עם החלומות שאין לך שליטה עליהם, ושמהם תקיץ עם לחות דביקה במכנסיך? בשל רגישות הנושא המעמיד על הפרק את חלקי גופי המוצנעים ביותר, ובשל החשש הקל, לפיו אתה עלול לשמש אותי שמשות שאינה טהורה לגמרי, אהיה חייבת להגביל אותך באזורים מסוימים של גופי, אהיה חייבת לאסור עלייך את הכניסה לאמבטיה ולבית הכיסא. אני לא יכולה להקריב קורבנות קשות כאלה של חירותי האישית. שלא להזכיר, אם כבר מדברים על זה, סתם הרגלי צניעות המוטבעים בי מילדות. לעולם לא תהיה אישה. אבל אפשר לדאוג לכך שלא תהיה גם גבר. קיים ועומד סיכוי שאקבל אותך לשירותי האישי ואופיע לפניך במערומי המלאים, כולל באמבטיה ובבית הכיסא, אם תסורס.