מחבר: פרנק וודקינד

:

גברת גאבור: הם היו זקוקים לשעיר לעזאזל, הם היו מוכרחים להשיב על ההאשמות לפני שיאשימו אותם, ורק בגלל שמלכיור היה חסר מזל והסתבך איתם באותו הרגע. האם צריכה אני, אימו, לעזור לתליינים האלה לגמור את מלאכתם. אלוהים ישמור אותי… הילד שלי יהיה אבוד לגמרי במוסד לעבריינים צעירים. מוסד כזה, יכול אולי, לתקן את דרכיו של ילד שהוא פושע מטבעו. גם בזה אני לא בטוחה. אבל ילד שהוא טוב מטבעו, ייהפך שם לפושע. בדיוק כמו השתיל הרך שנובל כשגוזלים ממנו את האור. אינני חושבת שעשיתי איזשהו עוול, אני מודה לאלוהים על שהראה לי את הדרך, איך לחנך את בני שיהיה הגון וישר. מה כל כך נורא במה שהוא עשה? מעולם לא היה עולה על דעתי למצוא תירוצים על מנת להצדיק אותו- אבל אין זו אשמתו שגורש מבית הספר! ואפילו אם הייתה זו אשמתו, הוא בהחלט שילם על כך! יתכן ואתה מבין את הדברים האלה יותר טוב ממני. ובאופן תיאורטי יכול להיות שאתה צודק. אבל אני לא אתן שירדפו את בני באכזריות עד מוות. אני טיפלתי במלכיור באחריות ובזהירות מהרגע שבו התחיל לחשוב באופן עצמאי. האם אנחנו אחראיים למה שקרה?- מחר תיפול לך לבנה על הראש, ואביך- האדם הכי קרוב אליך- במקום לחבוש את הפצע, ידרוך!- אני לא אתן שייקחו ממני את בני וירצחו אותו לנגד עיני. בשביל זה אני אימא שלו, אני לא מבינה את זה. מה הוא כתב שם בסך הכול?- הרי המסמך עצמו הוא הוכחה לתמימות שלו ולטיפשות שלו. רק ילד תמים יכול לכתוב דבר כזה, לא צריך להיות משפטן בכדי להבין את זה. רק אדם שהוא ביורוקרט חסר נשימה מסוגל לראות בזה שחיטות מוסרית! תגיד מה שאתה רוצה, אם תשלח את מלכיו למוסד אני אתגרש ממך מיד! ואז נראה אם בכול העולם לא אוכל למצוא עזרה בכדי להציל את בני. אני יודעת שאני לא אראה אותו יותר. הוא לא מסוגל לסבול גסות. הוא לא יכול לחיות בזוהמה, זה ישבור אותו לגמרי. יש לו דוגמא נוראית שתמיד תרדוף אותו! אוה, אלוהים! אם רק אראה אותו שוב עם לב של אביב פורח- עם צחוקו המתרונן- עם האומץ הילדותי שלו להלחם עבור כל דבר שהוא טוב וצודק- בהיר וצח כמו שמשבוקר- אוה, אלוהים! זה הילד שלי, קח אותי במקומו, אם פשעו כבד כל כך! קח אותי! עשה בי מה שתרצה! רק אני אשמה! אל תשלח ידך אל הנער! הוא לא חטא… אני לא מאמינה. אני לא יכולה להאמין! אני לא יכולה להאמין.