מחבר: ג'והן פאטריק שאנלי

שם מחזה: דני והים הכחול

רוברטה: אני שונאת את האבא שלי. אם לא הייתי מפחדת שאני יסתבך, הייתי לוקחת סכין גדול, והייתי דוקרת אותו בפרצוף שלו איזה חמישים פעם. לפעמים פשוט הייתי מתחילה לצרוח. אתה מבין? כזה בלי שום סיבה. אימא שלי חושבת שאני דפוקה בראש. אולי אתה צודק. אולי באמת הייתי צריכה לדפוק לי כדור בראש, כשנהייתי בת שלושים. אני לא יכולה להישאר ככה איך שאני. אני לא יכולה להישאר בראש המזוין הזה יותר! אם אני לא ייצא מהראש המזוין הזה, אני אשתגע! הייתי מסוגלת לאכול זכוכית! הייתי מסוגלת לשים את היד המזוינת שלי באש, ולראות איך שהיא נשרפת- וגם אז לא הייתי יוצאת מהראש המזוין הזה! מה אני יעשה? מה? אני לא יכולה לסגור את העיניים שלי. אני לא יכולה לסגור את העיניים שלי. אני לא יכולה לסגור את העיניים שלי ולראות מה שאני רואה. אני עוד בבית ההוא! לא הייתי מאמינה דבר כזה, אבל אני בבית ההוא! הוא שם ואני שם. והילד שלי, שהוא כבר בין כה דפוק. זה כאילו: מה יקרה עכשיו, אתה מבין. מה עוד כבר יכול לקרות? אבל משהו מוכרח. אני מרגישה שיום אחד אני יושיט את היד שלי, ואש וברק יצאו מהיד שלי וישרפו הכול עד איזה אלף קילומטר. זה אסור. כל הדברים האלה שאני מרגישה. שום דבר טוב כבר לא יכול להיות, והכול בגללי! זה הבית שלי. זה הזבל שלי. אני לא יכולה לעזוב את הבית הזה, כי זה הפשע שלי. אני לא מתכוונת יותר לחרבן את החיים של כולם. אתמול בערב יצאתי מפני שכבר נשבר לי מהחדר המזוין הזה. נשבר לי להיות לבדי. נשבר לי מלהיות עם עצמי. דיברתי איתך כי הייתי חייבת לדבר עם מישהו. ופתאום ראיתי אותך, דפוק כזה, וחשבתי אולי זה יקשיב. לא… ובאמת הקשבת. ואני ממש מודה לך על זה. ואתמול בלילה ישנתי כזה נחמד כזה, פעם ראשונה באיזה מאה שנה, מפני שהיית טוב אלי, ודיברת יפה. אבל זהו זה, חמודי. זהו זה. מפני שזה הבית שלי. ואני צריכה לגור כאן. יש בי רשעות כזאת. אני עשיתי את מה שעשיתי לאבא שלי ולמשפחה שלי, בגלל שיש לי בפנים רגש גדול, רשע, שרוצה לשבור ולפגוע, ואני ישבור אותך ואני יפגע גם בך. גם בך. כמו בהם.