מחבר: פדריקו גארסיה לורקה

שם מחזה: דוניה רוסיטה הרווקה

התרגלתי לחיות הרבה שנים מחוץ לעצמי. לחשוב על דברים שהיו רחוקים מאוד. ועכשיו שהדברים האלה כבר לא קיימים, אני ממשיכה להסתובב במעגלים בתוך מעגלים, מחפשת מוצא לעולם לא אמצא. אני ידעתי הכול. ידעתי שהוא נשוי. נשמה טובה אחת כבר דאגה לומר לי את זה, ואני הייתי מקבלת את המכתבים שלו באיזו אשליה מלווה התייפחויות. אשליה שאפילו אותי עצמי הייתה מפתיעה. אם האנשים לא היו מדברים, אם אתן לא הייתן יודעות, אם איש חוץ ממני לא היה יודע על זה, המכתבים שלו והשקר שלו היו מזינים את האשליה שלי כמו בשנה הראשונה לנסיעתו. אבל כולם ידעו, ואני גיליתי שמצביעים עליי באצבע, וזה שם צחוק את הצניעות שלי. שהיא צניעות של נערה מאורסת, ועשה את מניפת העלמה שלי למגוחכת. כל שנה שעברה הייתה כמו כותונת לעורי שנקרעה מן הגוף שלי. היום מתחתנת חברה, ועוד אחת ועוד אחת. ומחר יש לה ילד והוא גדל, והוא בא להראות לי את ציוני הבחינות שלו. ובונים בתים חדשים, ומחברים שירים חדשים. ורק אני כמו תמיד נשארת עם אותה הרעדה כמו מקודם, קוטפת אותו פרח ציפורן, מביטה באותם עננים.