מחבר: לאה גולדברג

שם מחזה: בעלת הארמון

דורה: למה זה תרגיש עצמך מקופח כל כך. סוף סוף בארמונך אתה יושב, בפירמידה שלך, מה איכפת לך אם הנך באופן רשמי בעליו או רק השומר עליו? כן, אולי נשפים אי אפשר עוד לערוך פה! אבל_ אילו היו, נאמר, באים הנה ילדים, בתי ספר, לטיול וגם הם נהנים מן הדברים היפים שנאספו כאן במשך הדורות. ואלה שגרו פה, שבנו את ה"תרבות" הנהדרת הזאת, האם הם יודעים משהו מה היה מעבר לחומת הפארקים של הארמונות שלהם? בנו תרבות! ולא דאגו שהתרבות הזאת תעבור מטר אחד מחוץ לארמונם! ועכשיו לא טוב בעיניהם, שאלה הבאים הנה אינם איני טעם כמוהם! אני אינני יודעת, שלא בטעם! העניין הוא שבכל, בכל שנתרחש מעבר לארמון הזה מאות- בשנים! תחילה לא הייתה לאנשים דריסת רגל כאן! כלבים שמרו על מקומות כאלה, לבל ייכנס בהם זר! ועכשיו, כשהותר להם סוף סוף להיכנס הנה לא לידים בלבד, אלא גם למורים שלהם, ולי ולך- פתאום נדרש מהם, שיתנהגו כאילו חיו כאן_ ולא בחורבות שלהם, כל ימי חייהם! כאילו אומנות צרפתיות חינכו אותם! וטוב מאוד, שהם באים הנה סוף סוף! טוב מאוד!