מחבר: יהושע סובול

שם מחזה: במרתף

כשחזרתי חסמו הטנקים שלהם את הגשר, ואת היית בעבר השני. במשך שבועות וחודשים שיקרתי לעצמי שאני מתכונן לברוח מהגטו ולנסות להגיע אלייך, היכן שאת, בעזרת הניירות, המזויפים שלי. בעזרת התירוץ הזה דחיתי כל הזמן את קבלת האחריות בבית החולים, כדי שאהיה חופשי לצאת לדרך שתזדמן שעת כושר. שכנעתי את עצמי שזוהי האמת. היום נפלו המסכות. אני עומד עירום בפני עצמי. קיבלתי את התפקיד, ונגמר הסיפור היפה על ההכנות ליציאה לדרך הייסורים הקשה והמסוכנת אלייך. יכולתי להסתתר מאחורי התירוץ שלחצו עליי. זה לא שקר, רק חצי אמת. החלטתי לקבל את התפקיד ולהישאר בו בגלל אישה. רופאה במקרה. האמת שלי, שאיש אינו יודע, מלבדך. כולם מעריצים אותי על אומץ לבי. כל ההצדקות לצדי, אני נלעג ומגוחך בעיני עצמי. מקים אגף אפידמיולוגי בסכנת נפשות. ועל מה אני חושב- שזה יצדיק את הישארותי כאן, ויצור תנאים אידיאלים לקרבה שביני לבין אותה אישה. האומנם כל מעשה אנושי הוא דו משמעי, ולא תיתכן פעולה שיש לה מניע טהור? מסביב אימה ורצח והשפלה, ואני משתטה. לא שולט ברגשותיי. איפה את… למה נתת לי ללכת להביא מים. יכולתי להספיק לחזור אלייך. אבל פתאום נזכרתי בשלפוחית ופרשתי הצידה, אל תוך היער – והדקה הזאת קבעה הכול! עמדתי שם ליד העץ, ביער, ופתאום האוויר רעד, והאדמה רעדה, והטנקים שלהם חלפו בדהרה בדרך אל הגשר… למה השארתי אותך שם עם הילד על הידיים? למה נתתי לך ללכת לבד? אבל אולי שם דווקא יותר בטוח. במקום שאת נמצאת. איפה את? איפה את??