מחבר: טנסי ווילאמס

שם מחזה: ביבר הזכוכית

כן, להטוטים טמונים לי בכיסי, חפצים חבויים לי בשרוולי, אך אינני אלא היפוכו הגמור של אשף בימה. הוא מגיש לכם אשליה בלבוש אמת, אני מגיש לכם אמת בלבוש של הנועם של האשליה. ראשית, הריני מחזיר את הזמן אחורנית. אני מחזיר אותו אל אותה תקופה נושנת, שנות השלושים, כשמעמדה הבינוני העצום לגודל של אמריקה, היה מכין את בחינות הבגרות שלו בביה"ס לעוורים. עיניהם הטעו אותם, או אולי הטעו הם את עיניהם וכך מצאו את עצמם מצמידים אצבעותיהם בכורח אל מכונת הברייל הלוהטת של האלפא-בית הכלכלי המתפורר והולך. בספרד הייתה מהפכה. כאן היו רק הצעקה והמבוכה. בספרד הייתה גרניקה. כאן היה מעמד הפועלים שהטריד ולעתים התפרץ בערים שהיו שלוות בדרך כלל כשיקגו, קליבלנד, סט. לואיס… זהו הרקע החברתי למחזה. (מוסיקה) המחזה הוא זיכרונות. כמחזה של זיכרונות, אורותיו עמומים, הוא סנטימנטאלי ואינו מציאותי. בזיכרונות הכל כמו לצליליה של מוסיקה. כך מוסברת נגינת הכינור שמאחורי הקלעים. אני הוא מספרו של המחזה, וכן אחת הנפשות הפועלות בו. הנפשות האחרות הן אמי – אמנדה, אחותי -לורה וג'נטלמן אורח המופיע בתמונות הסיום. זוהי הנפש המציאותית ביותר במחזה, שכן, נשלחה מעולם המציאות, שממנו נותקנו אנו בדרך זו או אחרת. אך כיוון שחולשתי, חולשת משורר, היא לדבוק בסמלים, הריני הופך גם נפש זאת לסמל. היא מגיעה באיחור רב, אך תמיד מצפים לה, כלאותו משהו שלמענו אנו חיים. ישנה נפש חמישית במחזה, שאינה מופיעה אלא על פני אותו צילום, הגדול ממידת-אדם, המונח על גבי השידה. זהו אבינו, שעזב אותנו לפני זמן רב מאוד. הוא היה איש מרכזיית טלפונים שהתאהב בשיחות החוץ למרחקים ארוכים. הוא ויתר על משרתו בחברת הטלפונים והתחמק מן העיר במהירות מחולם הפנטסטי של קרני האור. אות החיים האחרון ששיגר לנו, הייתה גלוית דואר מצוירת ממזטלאן שעל חוף הים השקט במכסיקו, ובה שלוש מילים: "שלום, כל טוב, אבא", וללא כתובת. אני חושב שכל השאר יתברר מעצמו במחזה.