מחבר: טנסי ווילאמס

שם מחזה: ביבר הזכוכית

לא הלכתי אל הירח, הלכתי אל מקום רחוק הרבה יותר, שכן, הזמן הוא המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות. תקופה קצרה לאחר אותו ערב, פוטרתי ממשרתי בגלל שיר שכתבתי על גבי מכסה של קופסת נעליים. עזבתי את סנט לואיס, ירדתי במדרגות החירום האלה בפעם האחרונה. ומאותו יום הייתי מהלך בעקבותיו של אבא שלי. ניסיתי למצוא על פני האדמה את הדברים אשר אבדו לי בחלל, נדדתי הרבה, הערים חלפו על פני כעלים ברוח, עלים שנקרעו מהענף בעודם ירוקים ובהירים, ייתכן והייתי עוצר בדרכי אבל משהו רדף אותי. אולי זה היה שביב של איזה מנגינה מוכרת, ואולי רק משהו שעשוי זכוכית שקופה ומנצנצת. אולי שאני מהלך לי לאורך הרחוב בלילה בעיר נוכריה, ועדיין לא מצאתי לי ידיד, אני עובר ליד חלון ראווה מואר של חנות לממכר בשמים. חלון מלא וגדוש חפצים עדינים כמו קשת בענן, שהתנפצה לפתע לרסיסים. ואז, לפתע פתאום אחותי נגעה בכתפי. אני מפנה את ראשי ומביט אל תוך עיניה. את לורה- לורה! ניסיתי לשכוח אותך, להשאיר אותך מאחורי גבי, אבל אני נאמן לך יותר משרציתי להיות. אני מדליק לי סיגריה, חוצה את הרחוב ממהר לקולנוע או למסבאה- אני מזמין משקה, מדבר אל הנוכרי שלידי. אני עושה כל דבר, כל דבר שבכוחו לכבות את הנרות שלך. משום שהעולם היום מואר בגציו של החשמל. כבי את הנרות שלך לורה, והיי שלום!