מחבר: יוסף בר יוסף

שם מחזה: אנשים קשים

(נכנס עם בקבוק יין וצועק) רחל, רחל, איפה הוא? בבית שימוש? האף שלך למטה. אף של כלה צריך להיות למעלה. הוא לא מוצא חן בעיינך, מה? תשמעי משהו: את תוכלי אותו! קניתי לו כרטיס לכאן ולא כדי לקנות לו כרטיס בחזרה. אין לי כסף ואת יודעת את זה, – הנסיעות האלה לארץ ישראל מרוששות אותי. מה? הה? הה הה, אז מה אמרת לו? מה דיברת איתו כל כך הרבה, אם מותר לי לשאול? הה, איזה שאלות, אם מותר לי לשאול? בת כמה את?! מה ענית לו? רק תעזי לומר שאמרת לו! בת כמה אמרת שאת?! כמובן בת ארבעים ואחת. (צוחק) הפחדת אותי. אדם לא יכול להיות בטוח בימים האלה בשום דבר (פתאום) אמרת משהו? זה יותר טוב. (אחרי רגע) זה מה שעושה לך מצב רוח, מנמיך לך את האף, מה? ששיקרת לוף הה? התחלנו עסק אז נגמור אותו את שומעת? אנחנו שוכחים מהר מידי את המצב הקודם. אחר כך כשתהיי אשתו הכשרה, מותר יהיה לך להתגעגע על ימי נעורייך ובתולייך הנהדרים שהלכו לאיבוד. (מן הקומה שלמעלה נשמעת נגינת גיטרה – השכן מנגן, סיימון מקשיב( ההומו שלנו! הוא מנגן יפה. זה לא בני. הומו אבל גם רודף נשים, חרב פיפיות כזאת?! הוא גם מסריח מזפת, מאיפה הוא לוקח ריח של זפת? אבל הוא מנגן יפה. גם לנו יש כאן יופי מה? למה את לא מדליקה את החשמל? קר לי? לתנור אולי חם, לי קר. משהו קר פה, משהו קרה פה אני עומד פה כבר חמש דקות ועוד לא הצעת לי כוס תה. יושבים מה? יושבים על הכסא ההוא. את יודעת? בעצם זה מוצא חן בייני, הוא לא יושב שם כל כך הרבה זמן רק בגלל העצירות, או מה. לא! הוא בישיבה, בהתייעצות, דיון דחוף. הוא חושב שם: כן להתחתן איתך – לא להתחתן איתך… שם הוא כמו בבית. כשאני אצלם בארץ ישראל אני גם כן יושב שם הרבה. תראי איזה ההבדל כשאני יושב בבית שימוש בארץ ישראל, אך אחד לא מחכה לי, חוץ ממישהו שצריך אולי גם כן לשם. מבחינתה של ארץ ישראל אני יכול להישאר בבית שימוש עד מאה ועשרים. והנה הוא אדם, צריך להיות רק חתן ואפילו חתן הכי מסכן, וכבר מחכים לו. שנינו לא עושים כלום, משותקים, רק מחכים שיגמור. כל העיר מחכה. כל העולם זוקף אוזניים לשמוע מתי הוא ישטוף שם כבר את המים. (שהות(