מחבר: יוסף בר יוסף

שם מחזה: אנשים קשים

אמרתי שאספר לכם על המעיל הזה… אבא שלי היה מכסה אותי במעיל הזה שלי לפנות בוקר. הדירה שלנו הייתה קטנה, לא היה מקום לכל הילדים בפנים, והייתי מוכרח לישון בחוץ, במרפסת הקטנה והסגורה בחוץ. קראו לה מרפסת סגורה, אבל הגשם טפטף מהגג של המרפסת ישר על המיטה. ישנתי במיטה הרטובה כי הייתי צעיר ועייף. אבל כשהוא היה קם להתפלל לפנות בוקר הוא היה מכסה אותי במעיל, ואז נהיה לי חם וישנתי עוד יותר טוב. אתם מאמינים שאני שיחקתי כדורגל לעיני אבי בראש השנה, שבשבילו זה חג קדוש, ובשבילו לשחק כדורגל בראש השנה זה חטא שהוא מוכן להיהרג עליו?! אני אענה לכם. שיחקתי. בגלל חברים. חברים משכו אותי. לא רציתי, אמרתי להם שאבא שלי יכול לעבור על יד המגרש בדרך לבית הכנסת, אבל הם משכו אותי, הם אמרו לי שאני פחדן, שאני בוגד. מוכרחים אותי, הם אמרו, והם עשו סביבי שמחה שלמה ותחנונים. ואני הלכתי אחריהם ושיחקתי כדורגל בראש השנה. ואבי באמת עבר על יד המגרש בדרך לבית הכנסת וראה. אבל אני לא ידעתי שהוא ראה. כשאדם משחק עם החברים שלו הוא כמו עיור. מה אתם חושבים הוא אמר בלילה כשחזר? הוא לא אמר כלום. הוא… (פושט את מעיל החליפה שלו, מפשיל את שרוולי חולצתו ואת קצות מכנסיו, ואז הוא מתחיל לשחק כמו שוער במשחק כדורגל, קולט כביכול כדורים, קופץ בידיים פשוטות לצדדים, משתטח וכדומה…) הוא עשה את עצמו שוער, הוא עשה מה שאני עשיתי, ששיחקתי לעיניו כדורגל בחג הקדוש שלו, זה מה שהוא עשה לי. ככה! (שוב הוא קופץ ומשתטח( ואמא שלי לא הבינה מה קורה, שפתאום אבי, שהוא כבר בן שישים, מתנהג כמו משוגע. היא התחננה שיפסיק, היא בכתה, היא משכה את השערות שלה. הבית נשבר לחתיכות. זה מה שהוא עשה לי. ככה! (שוב הוא קולט כביכול כדור בבטנו, מתכווץ ונאנח) החברים משכו אותי למשחק, הם שכחו אותי אחרי רגע – ואבא שלי נשבר.