מחבר: חנוך לוין

:

"אני לא איש, אני איחש. בעצם אני איש ושמו איחש. איחש פישר. אני משתין לאסלה. הזרם דליל, נקטע כל פעם, עובר לטפטופים אטיים, שוב מתחדש מעט, ושוב מטפטף, ולכן יש לי זמן תוך השתנה למונולוגים פנימיים ארוכים. בזמן שאני מדבר אל עצמי, לפעמים אני משפיל מבט לראות מה קורה למטה, ולפעמים מרים מבט למעלה גם כן לראות מה קורה. למעלה לא קורה כלום, ולמטה העניינים נסחבים. בזמן האחרון הקטן שלי מדולדל באופן רציני. מקום החיבור בין הצינורית לגוף נעשה צר ומתקלף יותר ויותר, אין לי אישה כמו שצריך ואני מקווה שהקטן לא הולך לנשור לי. אני לא יכול בלעדיו, כמו שנאמר בשיר המפורסם "מושחלים על חוט הזמן דרך החור הקטן …" הוא גרם לי הרבה טרחה בחיים אבל בלעדיו אני פשוט לא איחש פישר. עכשיו אני אסתכל למעלה ולראות מה התחדש בתקרה… שום דבר, התקרה בלי טעם, עכשיו אחזיר את המבט לקטן לראות מה קורה, מתי תיגמר ההשתנה הזאת… אה! איפה הקטן? אולי הצטמק ונשאב קצת פנימה בגלל חוסר הטעם של התקרה? מה זה לא נשאב כלום, אני רואה שהוא איננו בכלל… אה! מה זה שם באסלה, צף כמו פקק אבוד? אני לא מאמין – נפל לי הקטן לבית כיסא! מה שפחדתי ממנו בא! יש ממה לפחד, הכול מתגשם! בסוף יתברר גם שבאמת מתים! אימא'לה, נפל לי הקטן לבית הכיסא! נפל לי הקטן לבית הכיסא! אימי מתה ולכן לא תוכל לעזור לי, גם אבי לא בין החיים, אישה אין לי, וחברים אין לי, אני מוכרח לרוץ לקרוא לאמבולנס לטיפול יותר מנמרץ שימשו לי את הקטן וידביקו לי אותו בחזרה! אוי איזה מקרה שפה קרה! איזה מקרה פה קרה? נפל לי הקטן לבית הכיסא! למי? לי! מי זה "לי"? איחש פישר זה "לי"! אני לא מאמין נשארתי עם עצמי ובלי קטן! אבל מי זה "עצמי"? אולי שם יש יותר עצמי מאשר פה? אולי אוי, איזה אבידה! איזה אסון! איזה משהו שאי אפשר לתאר! במקום שהיה משהו יש פתאום אוויר! אוי, אני אישה! אוי, אני גברת! אוי, יכריחו אותי לשנות את השם מ"איחש" ל"איחשה" או ל"איחשבע" או אם אצליח להגר לאוסטריה ל"איחשטרודה"! אני אאלץ ללבוש שמלה ונעלי עקב כדי להדביק את השם ויזריקו לי הורמונים נשיים שיגדלו לי השדיים כדי שאוכל ללכת עם חזייה כדי להדביק את השמלה ונעלי העקב, אוי, איזו מהלומה! תמיד שאפתי לאישה ועכשיו יהיה לי את עצמי! אני אתחתן עם עצמי, וכדי להתנשק, אתן נשיקה באוויר, ומיד אקפוץ לצד השני לקבל אותה, אך מי יודע אם אספיק? אוי, אוי, אוי!"