מחבר: וויליאם שייקספיר

שם מחזה: אותלו

הייתי כחולמת ישנה אני? אין בעל לי, אין כוח בי לבכות ולדבר בלי בכי לא אדע יהיו הלילה סדיניי ליל כלולותיי על משכבי. הנה כי כן סימן שכך יאה לי מה זאת עוללתי שמוצא הוא בי ולו גם שמץ חטא לתת בי דופי?! מה אדבר? לתינוקות רכים יש לדבר ביד רכה, בנחת.. לו כך נזף בי? מי אני? אלי! הלוא תינוק נזוף.. איזה ניבול פה הטיל בי ואיך הזינה אותי בכינויים? אוזניים תצלינה! זונה קרא לי.. סמרטוטר שתוי את נפקתו לא יגדף כמוהו. מה אעשה ואת ליבו אשיב? כי לא אדע במה חטאתי לו! על ברכיי אני נשבעת אם באהבתו מעלתי מעל במחשבה או במעשה ואם הלכו עיניי או דמיוני אחריי אחר, הלוא אותו אהבתי ואוהב עדי האל! עד כלות נפשי אומנם קשה חימה בחמתו תחשך עליי תבל אל לא תכהה אהבתי לא כוח בי יש לומר… זונה. הוצאתי זאת מפי וטעם פיגולים נותר בו הייתה שפכה לאמא, ברברה קראו לה היא אהבה אבל אהוב נפשה בשיגעון נהג, וימאסנה. היה לה זמר, שיר על ערבות נחל אך גורלה נשקף בו, היא מתה בזמרה אותו. הלילה, רדפני זה השיר כמעט הנה ראשי אטה הצידה לזמרו כמוה.