מחבר: בראיין פריל

:

איזו מסיבה עשינו בלילה לפני הניתוח! עד שלוש בבוקר לא עזבו אותנו האורחים. אוי, אלוהים! והייתי צריכה להגיע לבית-החולים עד עשר בבוקר – אחרי צום. פרנק רצה להזמין מונית אבל אמרתי שעדיף ללכת ברגל כדי להוריד את האלכוהול.ולא שתִכְנַנּוּ משהו. כמה שכנים קפצו לאחל לי בהצלחה; ואז עוד כמה; ואז פרנק אמר, "נו מה קורה פה! יש כאן אוירה של בית-קברות!" והוא קפץ לחנות וחזר עם המון בקבוקים.מי היה שם? טוני ובטי השכנים משמאל; ומולי, התינוקת שלהם; קראו לה על שמי; היא בקושי ידעה אז ללכת. ואז משפחת קְוִּין השכנים מימין; ג'ק ומרי. ג'ק לא שתה, אני כבר לא זוכרת למה, אבל מרי שתתה ועוד איך; אז זה היה מצב עדין. ואדון או'ניל הזקן שגר מולנו; פעם ראשונה שיצא מהבית מאז שאשתו, לוּאִיז, נפטרה לפני שלושה חודשים; ופרנק ממש החזיק לו את היד ואמר לו שהוא יתדרדר אם הוא לא יאסוף את עצמו. בקיצור, אחרי שתים שלוש בירות, מה אדון או'ניל עושה? עולה על השולחן ומתחיל לדקלם לנו שיר "הנה באה חבורה, מרימים את התקרה, בסלון של מאדאם מַאלַאמוּט" – או איך שלא קוראים לה! כן! אדון או'ניל הקטן והביישן, האלמן השקוע באבל! ואיך שהוא דיקלם את זה ברצינות. וברור שכולנו התחלנו לצחוק ממנו. וכמה שיותר צחקנו, הוא הקריא את זה יותר דרמטי. אז כשהוא הגיע לשורה "הגברת שנשקה לו, ובזרבובית צבטה לו, היא הגברת שכינו אותה שם 'לוּ'" – הוא תמיד קרא ללוּאִיז, אשתו המנוחה, לוּ – טוב אז בשלב הזה כבר עשינו במכנסיים. ואיך שהוא התעצבן. ישב בפינה ועשה ברוגז במשך שעות. אוי אלוהים!מי עוד? בילי יוז היה שם; רווק זקן, חבר של פרנק. לפני שנים הוא ופרנק לקחו הלוואה מהבנק וקנו עשרים כוורות דבורים; אבל נדמה לי שזה לא הצליח. ודוֺרוֺתִי וג'וֺיְס; הן פיזיותרפיסטיות בבית-החולים. וטום מק'לאכלין, עוד חבר רווק של פרנק. הוא כנר גדול, טום. וזהו. אה כן, גם ריטה, ריטה קיירנס, החברה הכי טובה שלי, מהילדוּת. היא מנהלת את הספא שעבדתי בו. ריטה מכירה אותי אולי יותר טוב מכולם.צחקנו המון, שאנחנו שלושה-עשר איש, אם מחשיבים את התינוקת. ובילי יוּז, שהגיע כבר שיכור לגמרי, הציע שאולי ג'ק – השכן מימין – אולי ג'ק יעשה טובה ויתנדב להיות זה שעוזב מפני שהוא ממילא מצוברח ולא שותה. ומרי, אשתו של ג'ק, אמרה שזה הרעיון הכי מבריק שמישהו הציע עד עכשיו. אז המצב נהיה אפילו עוד יותר עדין.ובאיזה שהוא שלב – היה כבר שתים בלילה – פתאום עבר לי רעיון מופרע בראש. כולנו פה, ביחד, כל החברים, ונהנים נורא; למה אני לא מתקשרת להזמין את אדון רייס? גם הוא חבר, לא? והלכתי לטלפון וחייגתי את המספר. אבל פרנק, תודה לאל, פרנק הוציא לי את הטלפון מהיד לפני שהוא ענה. אתם מתארים לעצמכם עד כמה זה היה יוצא מביך! בקיצור פטפטנו וניגַנוּ מוזיקה ושרנו ושתינו. וטוני ובטי משמאל, ההורים של מולי, הם שרו את "Anything You Can do I Can Do Better" והיה כזה מתח ביניהם שהיה ברור שזאת ממש לא הצגה. ודוֺרוֺתִי וג'וֺיְס עשו חיקוי של השמן והרזה שהן תמיד עושות. ובילי יוּז, ההוא מהדבורים, סיפר בדיחות שרק הוא ופרנק צחקו מהן. וכמו תמיד ריטה, ריטה קיירנס, שרה "Oft in the Stilly Night" , שזה הנאמבר הקבוע שלה במסיבות. גם אבא שלי היה שר את השיר הזה. יש לה קול מתוק, ממש קול של ילדה קטנה, והיא שרה אותו מקסים. ותמיד כשהיא גומרת לשיר, ככה היא מספרת לי, היא מנדנדת את הראש ומחייכת ובוכה בבת-אחת. זה מה שהיא – "הלילה בו ירו בדן מֶקְ'גְרוּ"! זה שם השיר של אדון או'ניל! מסכן אדון או'ניל. סיפרו לי לפני כמה זמן שאשפזו אותו בבית-אבות סיעודי.וקצת אחרי חצות – הרבה לפני שעלה לי הרעיון המופרע להתקשר לאדון רייס – טום מק'לאכלין, טום הכנר, ניגן את "שיר קינה ללִימריק"! הוא ניגן בשקט, בעדינות. ופתאום, פתאום הרגשתי אבודה לגמרי. אולי בגלל השיר שריטה שרה קודם. או אולי בגלל שכל הלילה אף-אחד לא דיבר על מה שיקרה מחר או מה שהם חושבים על סיכויי ההצלחה של הניתוח; ובגלל שלא אמרו כלום, אולי כל הסיפור נראה קצת לא-מציאותי, קצת הזוי. אולי בגלל שפחדתי שהכל יסתדר כמו שפרנק ואדון רייס מקווים, פחדתי שאני אף-פעם לא אכיר יותר את כל האנשים האלה כפי שאני מכירה אותם עכשיו, התחושה המיוחדת שכל אחד מהם עורר אצלי, היכולת להבחין בין כל אחד מהם, שאלתי את עצמי – שאלתי את עצמי אם אי-פעם אני אהיה קרובה אליהם כמו כאן ועכשיו.ואז פתאום חשבתי לעצמי בזעם: למה אני הולכת לניתוח הזה? שום דבר פה לא עשיתי כי אני בחרתי. אז למה זה קורה לי? משתמשים בי. ברור שסמכתי על פרנק. ברור שסמכתי על אדון רייס. אבל איך הם יכולים לדעת מה הם לוקחים ממני? איך הם יכולים לדעת מה הם מציעים לי? הם לא יודעים. הם לא מסוגלים לדעת. ומה כבר יש לי להרוויח? יש לי מה להרוויח? משהו?ואז ידעתי, פתאום ידעתי למה אני כל-כך אבודה. זה היה הפחד מפני הגלות, הפחד שיגרשו אותי. הייתי אבודה מרוב געגועים.ואז קרה דבר מוזר. ברגע שטום ניגן את התווים האחרונים של "שיר קינה ללִימריק", מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסלון וצועקת, "טום תנגן לי משהו לריקודים! משהו בקצב ומהר ומשוגע!" ואיך שהוא התחיל לנגן, אני צעקתי – צרחתי, "תסתכלו עלי עכשיו! חכו תראו אותי!" ואני רקדתי בפראות, בטירוף, סערה גדולה של זעם ושל מרד, סביב-סביב בחדר, והחוצה, אל המסדרון; ואז במטבח, מסביב לשולחן; ואז בחזרה לחדר וסביב-סביב בפעם השלישית. משוגעת, פראית וקודחת. אבל בכישרון גדול, כל צעד במקום. לא ביישנית, לא מהססת, לא מועדת. כוס אחת לא שברתי, לא נגעתי בכתף של אף-אחד. מתפתלת בין האנשים, מזנקת בין הכיסאות, השרפרפים, והכריות והבקבוקים והכוסות, בביטחון מוחלט, בבהירות מוחלטת. עד שפרנק אמר משהו לטום, והוא הפסיק לנגן.אלוהים יודע איך לא הרגתי את עצמי או פגעתי במישהו. או כמה זמן זה לקח. אבל זה כנראה היה מפחיד להסתכל עלי, בגלל שכשהפסקתי הייתה דממה גדולה בחדר.פרנק לחש לי משהו. אני לא יודעת מה הוא אמר – פתאום הייתי אבודה ומתוחה ומבוהלת. אני זוכרת שאמרתי, "ריטה? ריטה, איפה את?"היא אמרה "אני כאן, ליד החלון". ואני נגררתי איכשהו, גיששתי את הדרך עד אליה וישבתי לידה. היא אמרה לי, "נו די, מתוקה. זה לא מקובל עלינו. אסור לך לבכות. אני היחידה שמותר לה לעשות הצגה ואז לבכות".