מחבר: יהושוע סובול

שם מחזה: ליל העשרים

כולם אוהבים אותי. כולם… כי אני ליצן. מתייחסים אליי כמו אל בדיחה חביבה. (מתפשט בהדרגה) כל הקיום שלי ביניכם בא מזה שאני מסתיר את עצמי. אז קורה שלפעמים חושבים: מה יש בנפתלי שאנחנו לא מבינים? ונפתלי מתפרנס לו מהשאריות האלה לתשומת הלב, מוצץ לו מזה את הקיום שלו… לא מי-יודע-איזה קיום חשוב, אבל בכל זאת… נפתלי חי לו מזה את החיים שלו. והוא אומר לעצמו, שאולי זה לא כל כך הרבה, אבל גם משהו. עובדה שהוא חי. לפעמים, הודות לטיפונת זו של מסתורין, אפילו נדמה שיש בנפתלי הזה מי-יודע-איזה סוד… כי מה זה נפתלי? כלום. אחיזת עיניים… העמדת פנים של בן אדם. נפתלי הוא יצור שצריך לצעוק ולהתרתח כדי להרגיש כועס, שצריך להיאנח ולבכות כדי להרגיש שהוא עצוב, וצריך לצחוק ולשיר- כדי להרגיש שהוא שמח. נפתלי הוא מין יצור שאולי רק כשהוא יגסוס, הוא ירגיש שהוא היה חי. אני כבר מזמן חושב שאני לא כל כך בסדר. מפני שאני משווה את עצמי אליכם, ואני רואה שאתם אנשים עם מחשבות חשובות ועם הרבה רגש, ואני… בעד זה גם כל כך רציתי לעלות לארץ ישראל. אמרתי לעצמי: נפתלי, אם תעשה מעשה כל כך חשוב, אתה תתחיל להיות בן אדם אמיתי. עם מחשבות ועם היסטוריה והרגשה מוסרית… אבל הנה אני בארץ, וזה לא קרה לי: נשארתי אותו נפתלי. אז עכשיו אני אומר לעצמי: מנסורין. כיבוש האדמה. קדימה, זה ימלא אותך. ואני כבר מחכה שהדבר הגדול הזה יקרה לי. ואני מכין את עצמי לקראת הרגע הגדול שאיזה אריס יניף אלה, ואני אפצח לו את הגולגולת עם אבן… קראחחח. ואני כל הזמן ער ועוקב אחרי עצמי, לא להפסיד את הרגע המופלא הזה, שבו נפתלי החומר הפושר הזה, שאין לו שום צורה יהפוך לגיבור. שאפשר יהיה לספר את החיים שלו לדורות הבאים, ולגרום להם לדפיקות לב. שיגידו: אה. איזה בני אדם חיו פעם… בינתיים, אם אתם רוצים, אפשר להתפשט.