מחבר: וויליאם שייקספיר

שם מחזה: המלט

להיות, או לא להיות, זו השאלה: כלום נעלה יותר, להתענות, בפגיעותיו, ומטחי חציו, של הגורל המתעמר, או להניף את חרבך על ים- הייסורים, לבוא במשבריו, וכך לשים קץ גם לייסוריך. למות- לישון- תם ונשלם; לומר כי בשנה הזאת, נשימה קץ לדאבון- הלב, לרבואי הפגעים, שהם מנת בשר ודם, הן זו תכלית, שהיא תוחלת- לב, למות- לישון. לישון- אולי גם לחלום. כן, זה הקוץ! כי אם נישן המוות, מי יודע מה החלומות, אשר יבואו בנו, אחרי שנתפרק מעל כבלי אנוש- זה החשש, המרפה ידיים, זה הספק המאריך חיים- של סבל, כי מי יאות לשאת את מהלומות הזמן, ולעגו, את רשע העריץ, את בוז הרברבן, את המכאוב של אהבה נכזבת, את ענויי הדין, את שחצם של בעלי השררה, את כל הביזיונות שבזויי- עם טופלים על אצילי הרוח הצנועים, כשהוא עצמו- במו ידיו, במו פגיון- יכול לחתום את גזר- דינו? ומי היה נושא במעמסה הזאת- גונח ומזיע תחת נטל החיים המייגעים- לולא נפל עליו מורא המוות- זו ארץ לא נודעת, שכל באיה לא ישובון? והמורא הזה, מכה את הרצון בתימהון. עד כדי כך- שאנו מוסיפים לשאת את כל החיליים שלנו,